ממיליון שקל שנעלמו לחיים על החוף – עכשיו הוא נאבק לא לאבד את ההזדמנות האחרונה שלו

אושר מדר, בן 27 משכונת נווה הדר בהוד השרון, מדבר בשקט – אבל הסיפור שלו מהדהד בעוצמה. זהו סיפור על קריסה חדה, כמעט בלתי נתפסת, ועל ניסיון עיקש לקום ממנה, גם כשהקרקע ממשיכה להישמט.

עד לא מזמן הוא ניהל עסק מצליח בתחום המתח הנמוך, מצלמות ואבטחה. בתוך זמן קצר, הכול קרס.

"עברתי לבת ים, הקמתי עסק, עבדתי קשה והצלחתי", הוא מספר. "ואז, עובד לשעבר גנב צ’קים בהיקף של כמיליון שקל. זה הפך לכדור שלג – חובות לבנקים, לספקים, לאנשים. סוגרים לך אשראי, סוגרים לך דלתות".

ההידרדרות הייתה מהירה וכואבת.

"מאדם שקונה רכב חדש במזומן – הגעתי למצב שאני ישן חצי שנה על חוף הים, רק כדי לא לבייש את אמא שלי".

https://youtu.be/KV86gL9javE

״לב טוב – ושילמתי על זה״

גם ניסיון ההתאוששות לא צלח. לדבריו, כשכבר ניסה להרים את הראש, עובד נוסף לקח כסף ונעלם.

לשאלה איך זה קרה פעמיים, הוא עונה בכנות כואבת: "לב טוב. רציתי לעזור לאנשים. לקחתי מישהו מהרחוב, נתתי לו מקום לישון. יום אחד הוא נעלם עם כסף שהיה צריך להיכנס לבנק".

המשבר הכלכלי הוביל גם להסתבכות פלילית. "חיפשתי עבודה, כל עבודה. הציעו לי כסף על הסעה, ובדיעבד התברר שזה היה קשור למשהו פלילי. נעצרתי. ישבתי חודשיים בכלא ולאחר מכן שנה וחצי במעצר בית".

המטבח ששינה הכול

דווקא שם, בתוך מעצר הבית, נולד כיוון חדש. "במעצר הבית גיליתי את המטבח", הוא מספר. "הייתי מבשל לאנשים, חברים, שכנים, מי שהיה מגיע. פיצות, פסטות, שניצלים. פתאום ראיתי שזה עושה לי טוב. אנשים אוכלים, מחייכים, אומרים תודה – וזה ממלא אותך". אשתו נוי, שמלווה אותו לאורך כל הדרך, זוכרת היטב את הרגע שבו הבינו שזה לא רק תחביב.

"הוא תמיד אהב אוכל, אבל שם זה התפרץ. פתאום הוא התחיל לנסות, לשפר, לטעום. הבנו שיש פה משהו אמיתי. משהו שיכול להחזיק אותנו".

גם הגוף נשבר בדרך

לצד הקושי הכלכלי, גם הבריאות נכנסה לתמונה. לפני כשלושה חודשים נפגע אושר בתאונת דרכים. "נכנס בי רכב של שב״ס וברח", הוא מספר. "מאז אני מוגבל פיזית, לא יכול לעמוד הרבה זמן או לעבוד כמו פעם". הפגיעה הזו הובילה לכך שנוי היא זו שמנהלת בפועל את הדוכן, בעוד אושר אחראי על הטעמים, הרעיונות והקו הקולינרי.

דוכן קטן עם חלום גדול

כך נולד דוכן האוכל הקטן "הלוו בויה" בנווה הדר.

"ישבתי בבית אחרי התאונה ואמרתי לעצמי: אני לא יכול לעבוד פיזית, אבל אני כן יכול לחשוב, לטעום, לכוון", הוא מספר. "אשתי התחילה להכין את האוכל, ואני נותן את הטאצ’ים. פלאפל, סביח, בוריקות, סנדוויץ’ טוניסאי – אוכל פשוט, אבל עם נשמה".

נוי מוסיפה: "אנחנו זוג צעיר עם ילדה בת שנה. אין לנו גב כלכלי. זה מה שיש לנו. אנחנו עובדים מהבוקר עד הלילה, משאירים את הילדה אצל הסבתא, רק כדי להצליח לפרנס". הדוכן הקטן תפס תאוצה מהר מהצפוי. לקוחות הגיעו, חזרו והביאו חברים. "אנשים אמרו שזה טעים, שזה שונה, שזה ביתי. זה נותן לך כוח להמשיך".

רגע לפני סגירה

אבל דווקא כשהדוכן התחיל להתרומם, הגיעה המכה הבאה: העסק עומד בפני סגירה בשל היעדר רישיון. נוי מסבירה: "עוד לא הספקנו להגיע לשלב הזה. רצינו קודם לראות אם זה עובד, אם יש ביקוש, אם יש סיכוי. להוציא רישיון זה תהליך יקר ומורכב, ולא היה לנו את הכסף להתחיל משם. באנו ממקום של לנסות לשרוד". אושר מדגיש כי הוא אינו מבקש לעקוף את החוק.

"אני לא מתווכח עם החוק. ברור שצריך אישורים. אבל לפעמים צריך גם לתת לאנשים הזדמנות להוכיח שהם יכולים. אנחנו רוצים להגיע לשם, פשוט לא היה לנו איך להתחיל".

מה יכול לעזור עכשיו?

"שותף", אושר עונה מיד. "מישהו שיאמין בי, שישקיע את ההתחלה – מקום, ציוד, רישוי. אני מביא את האוכל, את הידע, את הנשמה. אני לא חייב שהוא יהיה שם כל יום, אבל כן מישהו שייתן לי את הבסיס לעמוד עליו". גם עבודה כשכיר נמצאת על השולחן, אבל הוא מתקשה לוותר על החלום. "לעבוד אצל מישהו זו אופציה, אבל אז אתה לא באמת מביא את עצמך. אני רוצה לבנות משהו שהוא שלי, משהו שאני יכול להיות גאה בו".

״אנחנו לא מבקשים רחמים. רק הזדמנות״

כשנשאל אם מישהו מלווה אותו בתהליך השיקום, אושר עונה בכנות: "לא. אף אחד לא פנה אליי. אין לי תמיכה. אני לבד. מי שעוזרת לי זו אשתי, ואמא שלי שעוזרת עם הילדה. מעבר לזה – זה אנחנו מול העולם". ובכל זאת, בתוך כל הקושי, יש גם רגעים של אור.

"כשבן אדם אוכל ואומר לי ‘טעים לי’ – זה שווה הכול. זה נותן לי תחושה שאני כן יכול, שאני כן שווה משהו".

נוי מסכמת את התחושה המשותפת: "אנחנו לא מבקשים רחמים. רק הזדמנות. להראות שאפשר לקחת בן אדם שנפל הכי נמוך – ולהרים אותו דרך עבודה אמיתית. נשמח אם כרגע ימשיכו להגיע לאכול אצלנו עד הסגירה".