אמא מהוד השרון נלחמת להחזיר את בנה האוטיסט הביתה: "הוא נשאר בבית החולים כי אין לו מסגרת"

"עזרו לי להחזיר את בני הביתה"

אחרי שבנה איילי, נער על הרצף האוטיסטי, נותר מאושפז בבית חולים בשל מחסור במסגרת מתאימה, עדי גולדמן מהוד השרון יוצאת למאבק כדי להשיב אותו הביתה. בדרך היא חושפת את המציאות המורכבת של משפחות רבות שמתמודדות עם מחסור במענים ובתמיכה.

עדי גולדמן, תושבת הוד השרון ואם לשלושה, מספרת כי לאחר התפרצות אלימה בבית, הוחלט על ידי גורמי הרווחה ובית החולים להעביר את בנה איילי לאשפוז בבית החולים אברבנאל. כעת, לאחר שסיים את הטיפול, לא נמצאה עבורו מסגרת מתאימה בשל מחסור במקומות פנויים.

"הברירה היחידה שנותרה לי היא להחזיר אותו הביתה", היא אומרת. "אבל כדי שזה יקרה אני צריכה לבצע התאמות בבית ולממן מטפל צמוד". לשם כך פתחה גולדמן קמפיין גיוס המונים שנועד לממן את הטיפול והליווי עד שיימצא עבורו פתרון קבוע.

לדבריה, במשך שנים עשתה כל שביכולתה כדי להשאיר את איילי במסגרת הביתית ולספק לו מעטפת תומכת. "זה שבר לי את הלב", היא משתפת. "כל החיים נלחמתי שהוא יהיה בבית, אבל באותו רגע הבנתי שאני חייבת להגן עליו, עליי ועל האחים שלו".

"הוא נשאר בבית החולים כי אין לו לאן ללכת"

לדברי גולדמן, לאחרונה הוצעה מסגרת בבית שמש, אך היא לא התאימה לצרכיו של איילי. מאז הוא ממשיך לשהות בבית החולים – לא משום שהוא זקוק לאשפוז, אלא מפני שאין עבורו פתרון אחר.

"בית חולים זה לא מקום לחיות בו", היא אומרת. "הוא כבר לא אמור להיות מאושפז. הוא נמצא שם רק כי אין מקום אחר שאליו הוא יכול לעבור".

לדבריה, גורמי הרווחה והפיקוח הארצי מעורבים ומנסים לסייע, אך בפועל אין מסגרות זמינות. "כולם רוצים לעזור, אבל המקומות שמתאימים לו מלאים", היא אומרת. "לפעמים אתה מגלה שאין באמת פתרון".

כיום שוהה איילי במחלקה ייעודית לנוער עם אוטיזם בבית החולים אברבנאל – לדבריה המחלקה היחידה בארץ המיועדת לנוער על הרצף במצבי משבר. "אני חושבת על כל המשפחות שנמצאות במצב הזה ואין להן לאן לפנות", היא אומרת.

"אני לא מבקשת שיצילו אותי"

כשהבינה שההמתנה לפתרון עלולה להימשך חודשים ארוכים, החליטה גולדמן לנסות לייצר פתרון בעצמה. היא פתחה קמפיין גיוס המונים במטרה לגייס 500 אלף שקל, סכום שיאפשר לאיילי לחזור הביתה עם מטפל צמוד ומעטפת טיפולית מתאימה.

"אני רוצה להחזיר אותו הביתה, אבל אני לא יכולה להיות איתו לבד", היא אומרת. "אני צריכה מטפל קבוע, סביבת מגורים מתאימה יותר וטיפולים שיחזיקו אותנו בשנתיים הקרובות".

לצד ההתמודדות היומיומית, גולדמן ממשיכה לעבוד במספר עבודות במקביל – מדריכת אמנות בגני ילדים, עובדת הלבשה בתיאטראות ומעצבת אירועים. "אני עושה כל מה שאני יכולה", היא מספרת. "אין לי את הפריבילגיה לעצור".

לדבריה, לצד המצוקה של הילדים עצמם, כמעט שלא מדברים על מצבם של ההורים המטפלים. "אחרי שנים של אשפוזים, התפרצויות וטראומות, אף אחד לא שאל מה שלומי", היא אומרת. "אם רוצים שלילד יהיה טוב, צריך לדאוג גם למי שמטפל בו".

למרות הקושי, היא מסרבת לוותר על התקווה. "אני לא מבקשת שיצילו אותי", היא מסכמת. "אני רק מבקשת שייתנו לי יד. שיתמכו בי בדרך. את העבודה אני אמשיך לעשות בעצמי".

קישור לקמפיין:
https://giveback.co.il/project/90704