שבוע בלבד לפני אליפות ישראל בג'ודו, נדמה היה שהחלום של הראל הלמן מהוד השרון עומד להתרסק. פציעה קשה במהלך אימון הותירה אותו עם רגל נפוחה, כאבים עזים וחשש ממשי שלא יוכל להתחרות כלל.
אבל הראל, תלמיד כיתה ט' בתיכון השקמים ומתאמן במועדון "פייטינג ספיריט", סירב לוותר. הוא נאבק בכאב, חזר בהדרגה לתנועה, עלה למזרן כשהוא עדיין רחוק מכשירות מלאה — ובסוף היום עמד בראש הפודיום כאלוף ישראל.
"אני מתאמן מגיל ארבע", מספר הראל. "הייתי בעוד חוגים כשהייתי קטן, אבל תמיד הרגשתי שבסוף אני נשאר בג'ודו. זה היה המקום שהכי אהבתי להיות בו. עם הזמן הבנתי שזה פשוט הדבר שאני הכי אוהב לעשות".
האהבה לג'ודו לא נולדה רק מהרצון לזכות במדליות. עבור הראל, המזרן הפך עם השנים למקום שבו לומדים משמעת, שליטה עצמית, כבוד ליריב ויכולת להתמודד עם קושי.
"לפני כל קרב נותנים קידה ליריב", הוא אומר. "זה מלמד אותך לכבד את מי שעומד מולך. גם במהלך הקרב אתה צריך לדעת לשלוט בעצמך. אתה לומד אחריות, שליטה עצמית והרבה מאוד כבוד".
הפציעה שכמעט עצרה הכול
הפציעה אירעה במהלך אימון משותף עם מועדון נוסף. במהלך אחד התרגילים איבד הראל את שיווי המשקל, ושני מתאמנים נפלו עליו.
"הרגל שלי נשארה מאחור ושניהם נפלו עליה", הוא משחזר. "באותו רגע הייתי בטוח שהיא נשברה. לא הצלחתי לדרוך עליה בכלל".
הבדיקות הרפואיות העלו חשד לנקע חמור, אך לא שללו לחלוטין אפשרות לשבר. הרגל הייתה נפוחה ומלאה סימנים כחולים, והרופאים לא נשמעו אופטימיים במיוחד לגבי האפשרות שיתחרה בתוך שבוע.
"בימים הראשונים בכלל לא הצלחתי ללכת", מספר הראל. "אבל הבנתי שאם אני לא אנסה להפעיל את הרגל, היא לא תשתקם. התחלתי להזיז אותה למרות הכאב. כל יום ניסיתי לעשות עוד משהו קטן".
מבחינתו, אלה היו ימים של קרב מסוג אחר: לא מול יריב על המזרן, אלא מול הגוף שלו. בכל יום הצליח לעשות עוד צעד קטן — להזיז את הקרסול, להניח מעט משקל על הרגל, ולחזור בהדרגה לתנועה.
"כשהגעתי לביקורת החוזרת, גם הרופא הופתע", הוא מספר. "הרגל עדיין הייתה נפוחה, אבל היא התחילה לחזור לתפקוד".
הקרב האחרון במסע
ביום התחרות הגיע הראל כשהפציעה עדיין מורגשת. הקרב הראשון עבר בהצלחה, אך ככל שהשעות חלפו והמאמץ הצטבר, הכאב חזר והתחזק.
"בין הקרבות הרגשתי שהכאב מתגבר", הוא אומר. "ידעתי שזה יכאב, אבל ידעתי גם שאני לא רוצה לוותר בלי לנסות".
ואז, במהלך החימום לקראת אחד הקרבות המכריעים, הגיעה מכה נוספת: תנועה חדה וסיבוב של הקרסול החזירו את הכאב כמעט לאותה עוצמה שחווה ביום הפציעה.
"לרגע הרגשתי שכל מה שעשיתי בשבוע האחרון הולך לרדת לטמיון", הוא אומר. "אבל אמרתי לעצמי שאני כבר כאן, אז אני לא עוצר עכשיו".
בגמר המתין לו יריב חזק ומנוסה, כזה שהראל הכיר מתחרויות קודמות. אבל אחרי השבוע שעבר עליו, הקרב האחרון היה כבר יותר מספורט — הוא היה סיכום של מסע שלם.
בסיום הקרב הוכתר הראל הלמן לאלוף ישראל.
"הפעם זה היה שונה. לא הגעתי לתחרות במחשבה על זהב. אחרי הפציעה רק רציתי להיות מסוגל להתחרות. דווקא עכשיו, כשהייתי פצוע — ניצחתי. אני חושב שהנחישות שלי גרמה לכך".
ואולי המשפט שמלווה אותו יותר מכל הוא זה ששמע שוב ושוב מהמאמנים שלו: "לא חשוב כמה פעמים נפלתם, חשוב תוך כמה מהר קמתם".
האבא מהיציע
מאחורי ההישג עומד גם אבא גאה במיוחד. רונן הלמן, אביו של הראל, מלווה אותו לאורך השנים באימונים, בתחרויות ובנסיעות.
"אני תמיד דואג", הוא אומר. "ספורט תחרותי מביא איתו גם פציעות וחששות. כהורה אתה רוצה לראות את הילד שלך מצליח, אבל גם שלא ייפגע".
לדבריו, הג'ודו העניק להראל הרבה מעבר להישגים ספורטיביים. "אני רואה מה הג'ודו נותן לו: התמדה, משמעת, יכולת לקום ממשברים. אלה דברים שילוו אותו הרבה אחרי שהקריירה הספורטיבית תסתיים".
"אני מאוד גאה בו על הדרך שהוא עושה", מוסיף האב, "ומבקש להודות למועדון 'פייטינג ספיריט' ולצוות המאמנים שמלווים את הראל לאורך השנים, וגם לתיכון השקמים שמאפשר לשלב בין לימודים לספורט תחרותי".
