הבית של משפחת קרן-דרור בהוד השרון הפך בשנה וחצי האחרונות לסדנת יצירה של געגוע. על שולחן האוכל מונחים סלילי צמר צבעוניים, ומסרגות נעות בידיה של אלה, אמו של יהונתן (ג׳וני). כל תנועה במסרגה היא עוד חוט של זיכרון.
“בכל פעם שאני מתגעגעת לג׳וני אני יוצרת תמנון חדש,” מספרת אלה. “התמנונים היו הסמל שלו – הוא היה כמו תמנון ששלח זרועות, נגע בכל אחד והקרין אהבה.”
שנתיים חלפו מאז נרצח יהונתן קן-דרור, בן 28, במסיבת הנובה ברעים, יחד עם זוגתו יעל רוזמן ז״ל. הוא היה בן הזקונים במשפחה, לוחם בצנחנים, בוגר תואר אקדמי, ויזם מסעדת “עראיס מחנה יהודה”. חלומותיו נקטעו, אך משפחתו בחרה להקדיש את חייה להנצחתו.
“מאז הרצח מכרנו את המסעדה כי לא היה לנו הכוח להמשיך,” מספרת אלה. “אבל החלטנו לא לוותר על ההנצחה. ערכנו ערב לזכרו בחווה טיפולית, קיימנו אירועי ניקוי חופים בחדרה, ובקרוב יוקם ספסל עם שלט קק״ל במקום שבו הוא ויעל נרצחו.”
ביום השנה שיחול ב-3.10 תעלה המשפחה לקברו בבית העלמין נווה הדר, ותקיים ערב זיכרון בביתם. “החלטנו לבחור בחיים,” אומרת אלה, “ולספר את הסיפור שלו – מסר של אהבה, שמחה וריקוד.”
במהלך השנתיים האחרונות הפכה אלה את הסריגה לשפת זיכרון. היא סורגת תמנונים לחיילים, פצועים, ילדים אוטיסטים וגני ילדים. “התמנון מזכיר לי אותו – יצור חברותי עם שתי לבבות ושמונה זרועות, ממש כמו הבן שלי. הם כבר הגיעו לאוסטרליה ולארצות הברית. בכל פעם שאני מוסרת אחד ורואה חיוך – אני מרגישה שג׳וני מחבק.”
הכאב מלווה את המשפחה גם בחגים. “בחגים קשה במיוחד לראות את הכיסא הריק,” משתפת אלה. “השנה חגגנו ביוון, כדי לשנות אווירה, אבל זה תמיד שם.”
לצד ההנצחה, אלה משתדלת גם להעביר מסר למשפחות אחרות: “הלב שלי עם האימהות שמחכות לילדיהן החטופים. אני רק מתפללת שכולם יחזרו הביתה בריאים ושלמים.”
הסיפור האישי מקבל מימד מרגש נוסף: “בשבעה מצאתי קופסה בחדר שלו עם כל הפתקים שכתבתי לו בילדותו – איחולים קטנים ששמר. זה סימן לאהבה שהייתה בינינו. הוא תמיד אמר לי: ‘אמא, נפזר אהבה בחינם, איפה שהלב נקי – שם יש מסיבה’.”
אלה מסיימת במילים שמלוות אותה מאז: “אני לא אומרת עליו ‘היה’, אני מחייה אותו בכל רגע. יונתן מחבק אותנו עם זרועות התמנון שלו, ואנחנו נמשיך לסרוג, להאיר ולספר עליו – כדי שהעולם יכיר את האור שהשאיר אחריו.”
