"עצוב שהדור שיגדל כאן לא יידע לספר על ילדות חברתית"

אין פינה ששמחה קליין לא מכירה בהוד השרון, עוד מהימים בהם חרשה ברגל את הפרדסים ממגדיאל עד רמתיים. בראיון חגיגי מספרת מנהלת המוזיאון העירוני על ימים אחרים – מקניות בהקפה ורישום בפנקסים, עבור במשחק "מחניים" על הכביש באין מפריע ועד שכנים שהתאחדו לרכישה משותפת של, ובכן, עז. בין ההשלמה עם הקדמה והגעגועים להוואי החברתי, היא מקווה שבעיר המתחדשת שלה יישארו גם כמה ריאות ירוקות
Share on facebook
Share on twitter
Share on whatsapp
Share on email

דקות ספורות לתוך השיחה המרתקת עם שמחה קליין, אפשר לעצום עיניים ולצלול בעיני רוחנו לתבנית נוף ילדותה על רקע השטחים הירוקים האין סופיים בהוד השרון, הרבה לפני שזכתה לשמה הנוכחי. ספוילר: רגע אחרי הריאיון הקורא הממוצע עלול למצוא עצמו מאוהב בעיר השרונית, גם אם מעולם לא גר בה. 

"אני זוכרת איך בכל יום הלכתי ברגל לבית הספר מגיל עמל ועד מרכז מגדיאל. אוטובוס היה פעם בחצי שעה-שעה, והכביש היה מלא בהולכי רגל", נזכרת קליין בערגה בראיון ל"הוד השרון ניוז". "אבי, אהרון כהן יבדל"א, היה מנהל הדואר הראשון במגדיאל. הסניף היה הבית השני שלי. הייתי הולכת אליו לאחר הלימודים וחזרנו הביתה יחד. זה היה יישוב של בתים קטנים ונמוכים והמון פרדסים ירוקים שחרשנו ברגל. חיינו את הירוק והאוויר הנקי, אבל הקדמה עשתה את שלה ועקרה שן אחר שן".     

אלא שגם טיפול השורש "האכזרי" משהו ששינה את העיר לבלי הכר, לא יוכל לעקור את שלל הזיכרונות הנעימים שמפזרת קליין בחיוך. "מגדיאל ורמתיים היו שתי מושבות בפני עצמן ולנסוע ביניהן היה כמו מסע בזמן לעולם אחר. ללכת למכולת לא עם ארנק, אלא עם פנקס שחור קטן ולקנות בהקפה. המוכר רושם את הפרטים גם אצלו וגם בפנקס ובסוף החודש משווים בין הסכומים כדי שלא יהיו רמאויות. אפילו נעליים קנינו בהקפה אצל טיי בלום – שהיו לו גם סנדלריה וגם חנות נעליים במרכז מגדיאל. בסוף החודש אבא הלך לשלם". זיכרון מחויך נוסף שנשמע היום דמיוני, נוגע לקרב-רב בין ארבע חנויות הספרים – זף ופוחס במגדיאל, מאיר ולוזוביק ברמתיים. אבל שום דבר לא משתווה לימיה כילדה ברחוב ששת הימים, בבית דו משפחתי. "אנחנו עיראקים, הדו שלנו היו אשכנזים ומולנו גרו תימנים. שלוש משפחות ללא מחיצה עם חצר אחת", היא משחזרת. "אבא והשכן האשכנזי, יוסף ישראל, קנו במשותף עז, חלבו אותה לסירוגין וחילקו את החלב ממנו הכינו לבן וגבינות". ועל זה נאמר, אומרים שהיה פה שמח.   

שימור הצריף

המקום שהכי מסמל את העיר עבור קליין הוא רחוב סוקולוב בו נולדה ובו גרו הוריה, סבה וסבתה. "זה הרחוב שלי", היא אומרת. "שם היה גם מגרש המשחקים שלנו, בו נפגשו כל בני הדודים אצל סבא וסבתא בחגים. שיחקנו מחניים ושאר משחקי כדור על הכביש. רכבים? יכולנו לחכות המון זמן עד שעברה שם מכונית. היום קשה לחצות את הכביש הזה בבטחה".  

באופן טבעי, ברחוב סוקולוב נמצא גם "הצריף הראשון" – המוזיאון ההיסטורי של הוד השרון, אותו היא מנהלת מיום חנוכתו בשנת 2005. "אני זוכרת שהצריף היה על סף התמוטטות. שתלנו ושיקמנו את החצר, ואני שמחה שלבסוף שמרו עליו והפכו אותו למוזיאון. זה הבית הראשון שנבנה במגדיאל ובעצם בהוד השרון כולה – ולכן אין ראוי ממנו. יש לנו סיפור מורשת קרב, סיפור אהבה, סרט על סיפורה ההיסטורי של העיר, כלים מימים ימימה וכמובן הבית עצמו שלא השתנה – שלושה חדרים לא שווים בגודלם בהם חיה משפחה בת שבע נפשות". 

הקורונה כמובן פגעה בתדירות המבקרים, בהם תלמידי כתות ד' המגיעים לסיור לימודי מדי שנה, אך לדאבונם ולדאבונה, החמיצו תלמידים רבים את הפעילות בשנה האחרונה. בהתאם לתו הסגול, כשאין סגר ניתן להכניס עד חמישה אנשים למוזיאון ועד 20 בחוץ. קליין מספרת שאמנם קיימה סיורים באוויר הפתוח ובהתאם להנחיות, אך מודה במקביל שההגבלות מקשות מאוד על ההתנהלות.  

שמחה קליין בת 68, אם לארבע בנות – קרן, רויטל, גלי ושני, וסבתא לשבעה נכדים. שלוש מבנותיה מתגוררות בהוד השרון עד היום, ואילו הרביעית – השחקנית הנהדרת שני קליין ("אפס ביחסי אנוש", "מטומטמת" ו"הרמון" – רשימה חלקית) מתגוררת בתל אביב. במשך 22 שנה לימדה שמחה כלכלת בית וגיאוגרפיה בחטיבות הביניים – תחילה ב"אוסטרובסקי" ברעננה ובעכו, ובהמשך בחטיבת "הראשונים" בעיר הולדתה. על כלכלת הבית – מקצוע שספק אם שמעו עליו בדור הנוכחי, היא מוסיפה בגאווה: "עסקנו בבישול ותזונה, אבל בעיקר הייתה פעילות פיזית ולא כל היום לשבת ולדגור על הספרים".    

מה דעתך על אורח החיים בעיר בצעירותך לעומת דור ההמשך?

"אין מה להשוות. אנחנו שיחקנו ברחוב חבל וחמש אבנים, ולא חזרנו הביתה עד שאמא קראה לנו מהחלון. לצערי היום החלון היחיד של הילדים הוא מסך הסמארטפון והמפגשים הם בפורטנייט, זה נורא חבל. בנוסף, עם הקורונה והזומים הבלתי נגמרים לא נפגשים גם בבתי הספר. עצוב שהדור שיגדל כאן לא יידע לספר על ילדות חברתית". 

למה את הכי מתגעגעת בעיר?

"לכיף של ההוואי החברתי. פעם כולם הכירו את כולם, הלכנו ברחוב, נפגשנו, שוחחנו. היום כל אחד נעול בדלתו, בחצרו ומאחורי חומתו".  

מה החזון שלך? איזו הוד השרון היית רוצה לראות בעתיד?

"ההורים שלי העניקו לי את אהבת המקום והייתי רוצה שלמרות הקדמה, הוד השרון תישמר בכל זאת ירוקה ככל האפשר. וכמאמר השיר – כאן נולדתי, כאן נולדו לי ילדי – וכאן גם אמשיך לחיות כל חיי". 

מה אנחנו יודעים על הוד השרון?

יום הולדת: עד 1963 לא הייתה הוד השרון היו 4 מושבות מגדיאל רמתיים כפר הדר ורמת הדר שאוחדו לישוב אחד, הוד השרון.

בחודש מאי 1990 הוכרזה הוד השרון כעיר.

 

ראשי הוד השרון: מאז איחוד המושבות כיהנו בראש הישוב 8 ראשי מועצה ועיר 

ראש העיר המכהן אמיר כוכבי נבחר לתפקיד ב 2018



תושבים בהוד השרון: נכון לסוף 2019 מתגוררים בהוד השרון 63,175 תושבים,

הוד השרון מדורגת בדירוג 8  מתוך 10 במדד כלכלי חברתי והשכר הממוצע בהוד השרון 16,049 לעומת 10774 שכר ממוצע ארצי (נתונים מתוך אתר ביטוח לאומי נכון ל 2018)

 

חינוך: הוד השרון  התגאתה תמיד באיכות החינוך בעיר ומשיגה אחוזי זכאות לבגרות גבוהים 86 אחוז מתלמידי התיכון בהוד השרון זכאים לבגרות.

26 בתי ספר פועלים בהוד השרון

 

אזורי תעסוקה: בהוד השרון 2 אזורי תעסוקה ותעשיה מרכזיים המעסיקים בעיקר עובדים בתחומי מסחר, תעשיה והייטק סנו הוא המפעל היצרני הגדול בהוד השרון. על השלכות משבר הקורונה על מצב התעסוקה העתידי בעיר נכתוב בקרוב.


בטח תרצו לדעת ש: הוד השרון לא מיוצגת בכנסת וגם משפחת רפאלי מתעתדת לעזוב את העיר ולהשאיר אותה בלי אבק כוכבים.

כתבות קשורות

Share on facebook
Share on twitter
Share on whatsapp
Share on email

השארת תגובה

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן