"יאללה אחי, נתראה מחר." ונכנסתי לאוטו, הייתי גמור מעייפות.
עוד יום עבר, סיימתי טורניר כדורגל של "מדינת הכדורגל" לאחר ניצחון בגמר בשכונת התקווה.
מי היה מאמין כי המשפט שאמרתי לו יהיה כל כך בעל משמעות.
כביש גשום בדרך לבית שלי, שבו אני גר עם ההורים, צעיר בן 23 מלא חלומות והבטחות שאתה לא יודע שלא תצליח לקיים, עוצר ברמזור.
בלי שום הודעה מוקדמת פתאום אני שומע בום מחריש אוזניים, והאוטו מתקדם לצומת הרמזורים למרות שעצרתי את האוטו, למזלי אף אחד לא מגיע מכיוון אחר ומוחץ אותי למוות.
כן… למזלי אמרתי… אם הייתי יכול לנבא את העתיד לא הייתי מגדיר את זה מזל.
שלושה שבועות אחרי, עדיין לא מצליח לקום מהמיטה, עם כאבי תופת לא מוסברים, לא בעיני, גם בעיני הרופאים הרבים שראו אותי במיון. ואז אתה חיי במין ייקום מוזר. התחושה הזו שאין לך שליטה, שאתה לא מבין מה עובר עליך.
אז שתדעו שלקח לי זמן רב והמון רופאים לגלות שמה שיש לי נקרא "פיברומיאלגיה", המחלה השקופה.
המון אנשים שפגשתי אמרו לי שהם מכירים מישהו כזה, שחשבו שהוא עצלן כי כל הזמן התלונן שכואב לו ומתחמק ממטלות. אז זה לא תירוץ, זו מחלה שבה הגוף תוקף את עצמו בעקבות טראומה פיזית או נפשית או גם וגם, התוצאה היא שכל הזמן כואב לך, לא משנה מתי ואיפה.
"פיבי" אני קורא לה, והיא לא ממש כמו הדמות החביבה והמצחיקה מ"חברים", אז "פיבי" היא גם החברה הטובה השקופה של הזמרת ליידי גאגא, היא חברה גם של מורגן פרימן השחקן עם הקול האייקוני שכולם מזהים, של שינייד אוקונור הזמרת ועוד רבים וטובים.
"פיבי" יכולה להיות גם ידידה טובה, באה לבקר לפעמים, אבל איתי היא חברה מ א ו ד טובה, חברת נפש הייתי אומר, עד שאישתי ממש מקנא במערכת יחסים בינינו.
אז קצת רצינות, היא באה לבקר כל יום ובכאבים נוראיים שלפעמים בא לי למות מרוב כאבים, וזה לא נגמר, כל יום זה מגיע בצורה אחרת, ולפעמים במזג אוויר מסוים אז זה מחמיר.
זו מחלה שמאובחנת דרך שלילת תופעות ומחלות אחרות שיש, לצערנו אין המון מחקרים שיכולים לנבות או אפילו לרפא את הפיברומיאלגיה , היא יכולה להגיע גם שהגוף במצב סטטי, לא זזת לשום מקום ואופס היא הגיעה. היא יכולה לכאוב במקום אחד בגוף והיא יכולה לכאוב בכל הגוף.
אז אתם שואלים איך מתמודדים עם זה?, אני לא אשקר ואנסה לכסות את תשובתי בטוב ובציורים וממתקים שהכל "תותים", אלה אענה אולי בתשובה הכי חכמה שאי פעם שמעתי מסרט מצויר (אל תשפטו אותי, אני אוהב את "מוצאים את נמו"), "כשהחיים מפילים אותך אתה יודע מה צריך לעשות? , צריך רק להמשיך לשחות…"
נשמע לא הגיוני?, לפעמים, אבל מה באמת לעשות?, להישאר במיטה ולבכות? כי באמת הכאבים גורמים לזה. אבל כשחושבים על זה אתה אומר לעצמך, יש לי חיים לנהל, יש לי כלבה קטנה להוציא החוצה, כי אם לא אוציא אותה החוצה, היא תעשה בבית, ולא כמו בסרטים שב"יו טיוב" שהכלבים עושים בשירותים.
כשכל זה קורה איך אני ממשיך מפה?, מאמין ששאלתם את עצמכם לא פעם מה אני עושה מהמצב הזה?, כי לאחור אנחנו לא יכולים לחזור. כי לחיות כל יום ביומו להתמודד עם מה שיש לך היום זה טוב אבל לא מקדם אותך לשום מקום.
אז בחרתי "להמשיך לשחות", זה לא הגיע כל כך מהר, תאמינו לי וממש לא בשנה הראשונה לאחר התאונה. זה התחיל מ"שחיה בבריכה של הקטנים" וכל הקונוטציות שזה מעורר אצלכם…