מגלידה לחומוס בשלוש פעימות

כמה פעמים שמעתם את צמד המילים 'שיעורי התפתחות'? כולנו בעד, נכון? השאלה רק ממתי. שיעורי ההתפתחות הנפלאים במתחם שרונים היו בשבילי אבן דרך משמעותית, לא רק בסוגיית היחסים בין אבא טרי לבתו הבכורה, אלא גם איך הוא נתפס על ידי הסביבה, שמורכבת, ובכן, כולה מאימהות. 

Share on facebook
Share on twitter
Share on whatsapp
Share on email

הלו"ז צפוף: ראשון, שלישי וחמישי, בכל אחד מהם שני שיעורים: 10:30 בבוקר, ואם קמנו מאוחר מועד ב' ב-11:15. נראה לכם שפעם אחת בשבוע מספיקה? לכו לכיוון השלוש, עם אופציה לכפולה בחמישי. לא אשכח את הפעם שהרשתי לעצמי לנקר רחוק מדי מהשעון מעורר-חוגים, וזינקתי ברבע ל-11 כנשוך נחש. חצי דקה אחר כך התיק עם הסמרטוטי, מטרנה וחיתולים כבר היה ארוז. את שי כמעט תלשתי מהמיטה בדרך החוצה. קצת אגרסיבי מדי, מלמלתי לעצמי כשהנעתי את האוטו, אבל אחרי הפעילות תמיד תזכיר לעצמך שזה השתלם. 

וזה באמת נחמד, העניין הזה עם הריקודים, ההנפות באוויר, הגאווה בתחילת הזחילה, המטפחות, השירים החדשים שלומדים בדרך (מי אמר הצב והארנב שמגרד להם בגב ובזנב?) וכל האימהות שמסתכלות עליך קצת כמו נציג בשר ודם ממשפחת סופר-על. "אתה איתה כל הזמן?? כי בעלי בקושי מספיק לארוחת הערב..", זו שאלה ששמעתי המון באותה תקופה. החיוך הרחב של שי, אגב, כבר בגיל חודש וחצי, ענה לא פעם במקומי. שאלה נוספת, בטון מסויג יותר, הייתה האם זה לא מוקדם לה מדי. קצת כמו הנשים של החברים שהייתי מנסה לשכנע להצטרף ומסורב בנימוס. כאן ענתה שי הפעלתנית באמצעות עבודת ידיים ורגליים מאסיבית, בעוד הפעם אני אימצתי את החיוך. 

ויש את עניין האפטר פארטי, או במקרה הזה אפטר פעילות. כשכולן התפנו להניק, הייתי שולף את התרמוס הסגול מלא מים רתוחים מבעוד מועד, מג'נגל בין 90 ל-120 cc ומאחל לשי בתיאבון. זה היה פשוט, ארוחה כל שלוש שעות. אני זוכר שלא הבנתי איך אמא יודעת מתי הילד רעב כשהוא יונק רנדומלית, ואחת מהן פתרה עבורי את הקושיה בצחוק מתגלגל ומחשיד משהו שנמשך קצת יותר מדי: פשוט כשהוא בוכה. והיו את המנחות-מדריכות, שתמיד כשהן רואות גבר הן גם מעריכות. אחת עצרה פעילות פורימית בקריאות התפעלות למראה שושו המחופשת לתות, אחרת התרברבה בקול רם בכישורי האבהות שלי כשהניחה מטפחת צבעונית על ראשו של אביבי, תוך שהיא מספרת לנוכחות שאני כבר סיבוב שלישי עם טייטל מחייב של "חניך בקורס". 

ובכל זאת, כמה שינויים מתבקשים עם השנים. בעוד שי ואריאל נהנו מגלידת תות-וניל (לא להיסחף, רק טעימות) בזמן שאבא ירד על טוסט עמוס פטריות, את אביב כבר הרשתי לעצמי לקחת לסיבוב בחומוס של ג'ינג'י בנווה ירק. בכל זאת, גם גבר-גבר, גם ילד שלישי, וכשחושבים על זה גם הדוכן ההוא נסגר. כשיגדל קצת, מבטיח לברר איתו האם היה שלם עם הבחירה שלי. תחושת בטן, זה ייגמר בניגוב משודרג שלי יחד עם אביב בחומוס אשכרה בתל אביב.   

 לעמוד הפייסבוק של אבא בלוג 

כתבות קשורות

Share on facebook
Share on twitter
Share on whatsapp
Share on email

השארת תגובה

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן