"כשאנשים זוכרים את אורי, זה נותן לי כוח להמשיך"

עשרה חודשים לאחר נפילתו של אורי יהונתן כהן ז"ל, לוחם יהל"ם שנהרג בפעילות מבצעית בחאן יונס, אמו יערה איכילוב כהן עדיין מתקשה להשתמש במילה "הנצחה". מבחינתה, מדובר במושג גדול ורחוק, כזה שאינו מתחבר למה שהיא עושה בפועל. לדבריה, הכתיבה לא נולדה מתוך החלטה או מטרה, אלא מתוך צורך פנימי. עם הזמן הבינה שהתוצאה של אותה כתיבה היא שאנשים נחשפים לאורי, שומעים עליו, ולמעשה ממשיכים לזכור אותו.

כשמבקשים ממנה לחזור להתחלה ולספר מי היה אורי, היא עוצרת לרגע ואז מתארת אותו בפשטות: ילד שגדל בנווה ירק, אהב מאוד כדורגל והשקיע בכך שנים רבות במסגרת הפועל פתח תקווה, לצד לימודיו.

“הוא היה ילד מאוד נעים, שקט, עם הרבה חברים. בין הלימודים לבין הספורט התובעני לא היה לו פשוט, אבל אורי התמודד עם זה היטב. כשהגיע הרגע להחליט אם להמשיך בכדורגל גם במסגרת השירות הצבאי או לבחור במסלול קרבי, ההחלטה מבחינתו הייתה ברורה. הוא החליט ללכת לקרבי, הכי קרבי שהוא יכול".

השירות ביחידת יהל"ם

ההחלטה הובילה אותו ליחידת יהל"ם, שם שירת כלוחם המתמחה בסילוק פצצות. כשנשאלת מה משך אותו דווקא לתפקיד הזה, היא מסבירה שלא מדובר היה בהחלטה מקרית.

"אורי רצה לתרום למדינה. הוא הרגיש שהוא חייב להיות שם". אורי התגייס כחודש לאחר 7 באוקטובר, בתקופה שבה, לדבריה, היה לו קשה מאוד להישאר בבית בזמן שמתחוללת מלחמה. "הוא הרגיש שהוא לא יכול להישאר מאחור. השירות עצמו היה מאתגר מאוד, אבל אורי קיבל אותו כחלק מהמציאות. הוא לא התלונן ועשה כל מה שצריך".

גם בתוך השגרה הקשה של השירות, היא זוכרת רגעים קטנים שממחישים את אופיו. "הייתי אוספת אותו אחרי שבועיים בשטח. הוא היה עייף מאוד, מלוכלך, גמור, אבל תמיד אמר לי 'אמא, הכול טוב איתי' וחייך. החיוך הזה היה חלק מרכזי ממנו".

האירוע שבו נהרג התרחש ביום שישי, 6 ביוני. אורי נכנס עם צוותו למבנה בח'אן יונס בעקבות חשד למטען. במהלך הבדיקה המטען התפוצץ, וארבעה לוחמים נהרגו במקום.

מה נותן לך את הכוח להתמודד עם האובדן?

"הכתיבה מאוד עוזרת לי. אנשים כותבים לי שהם קוראים את הבלוגים שאני כותבת על אורי, וזה מרגש אותי. הם אומרים לי שכך הם מבינים מי הוא היה. כל תגובה כזו נותנת כוח. זה נותן עוד קצת חמצן לעוד יום. לצד הזיכרון של אורי, יש לי עוד ילדים ואני פה בשבילם, כדי שהם ימשיכו לחיות חיים טובים".

לדבריה של יערה, עצם העובדה שאנשים שלא הכירו את אורי יודעים עליו, זוכרים אותו ומדברים עליו, היא משמעותית מאוד. "אי אפשר שבן אדם פשוט ייעלם".

מה אורי חלם לעשות בהמשך חייו?

"לא היו לו חלומות גדולים ומוגדרים. הוא פשוט חי את החיים. המסלול הכללי היה ברור – שחרור, טיול, לימודים. תחושת ההחמצה מאוד גדולה. לכל מי שהכיר אותו היה ברור שיהיה לו עתיד מזהיר, ופתאום זה נגמר".

היכן תהיו בערב וביום הזיכרון?

"אני אהיה בטקס בנווה ירק. זה הטקס שאליו הלך אורי כל שנה, המקום שבו גדל, שבו עמד עם החברים שלו. אני זוכרת בדיוק איפה הוא היה עומד. השנה אעמוד שם בלעדיו. למחרת נגיע לבית העלמין, ולאחר מכן נחזור הביתה, אליי, לשם יגיעו בני משפחה וחברים".

מתוך הבלוג שכתבה יערה לזכרו של בנה האהוב

הילד שלי יצא לצבא לפני ארבעה חודשים,
וחזר בארגזים כחולים.

הם עומדים במרכז החדר שלו, וצועקים דממת מוות.
מדים, מגבת, בגדי ספורט, מטען, כלי רחצה, ארנק, שרשרת, שעון שבור, מסטיק, סוכרייה – כל אחד עטוף באופן מוקפד. שיישאר הריח שלו.

הילד שלי יצא לצבא לפני ארבעה חודשים עם מדים, נשק ותיק קטן. לעזה לא צריך הרבה.
והחזירו אותו אליי בתוך ארון.

ואני לא יודעת איך להיות אמא לילד מת.

אורי מת, אבל אני אמא שלו. התפקיד שלי לדאוג לו. שיהיה שבע, שלא יהיה לו קר, להניח יד אם כואב לו, לכבס, לוודא שהוא לא עצוב או מוטרד. שהוא לא מפחד.

אני אמא שלו, ומצליחה בקושי.

אורי שלי, באתי אליך הבוקר. לבית החדש שלך.
לקחתי את החולצות שעל הקבר ונסעתי הביתה לכבס.

חזרתי עם החולצות נקיות, עם רמקול, דלי וחומרי ניקוי.
קניתי עציץ וחבילת סוכריות שאתה אוהב.
הפעלתי את הפלייליסט שלך, שתשמע.
סיבנתי, שפשפתי ושטפתי את הקבר שלך.

החזרתי הכול למקום. את האבנים, התמונות, הפרחים, החולצות, בקבוקי הבירה. הכול מונח על השיש הקר והנקי שמכסה אותך.

ישבתי לידך, חיכיתי שתגיד לי מה אתה צריך. אמא כאן.
אבל אתה לא עונה.

אני אמא. התפקיד שלי לדאוג לך.
ולא הצלחתי.
לא הצלחתי לשמור עליך.