"כל מה שאחנו רוצים זה הכרה וחיבוק"

כך אומר יוסי כהן, הלום קרב, מהוד השרון. בראיון מרגש הוא מספר על פיגוע הירי שצילק את נפשו, ההתמודדות היומיומית עם הטראומה ועל איציק סעידיאן שהצית את עצמו בגלל אטימות המערכת

Share on facebook
Share on twitter
Share on whatsapp
Share on email
יוסי כהן. צילום: קרן שלהבת
יוסי כהן. צילום: קרן שלהבת

מדינה שלמה הזדעזעה מהמקרה של איציק סעידיאן, הלום קרב שהצית את עצמו בגלל אטימות המערכת. נדמה שלמרות שישראל היא מדינה מוכת טרור ומלחמות, מעט מאוד אנשים מבינים מה עובר על הלום קרב. יוסי כהן, תושב הוד השרון, הוא בין המעטים שיכולים להעיד מקרוב על התופעה של האנשים שתקועים ברגע אחד בחיים, שצילק את נפשם.

כהן, יועץ נדל"ן ויועץ משכנתאות (40, גרוש+2), נפצע בפיגוע ירי בשנת 2012 בהיתקלות עם מחבלים סמוך לעיירה בורקא. 

"האירוע תפס אותי בדרך הביתה", נזכר כהן. "הייתי עם עוד חייל על האוטובוס. זרקו עלינו אבנים, כך שהיינו חייבים לפנות את האוטובוס. תפסנו טרמפ ואז ירו עלינו. חטפתי שני כדורים בחזה, החייל לידי חטף כדור בידו ואיבד את ההכרה וחיילת נוספת חטפה כדור בצלע וצרחה בטירוף".

איך הגבת?

"זה היה מחזה לא פשוט. הבנתי שבמצב שבו אני נמצא זה לפעול או לחדול. הרצון לחיות היה כל כך חזק שהוא החזיק אותי עד שהגעתי לבית החולים והתמוטטתי על הרצפה". 

אחרי כמה ימים של אובדן הכרה התעורר כהן בבית החולים וראה מולו בחורה שאיבדה את שתי רגליה בפיגוע בחדרה. "בהתחלה לא הבנתי איפה אני נמצא עד שאבא שלי חיבק אותי מבין הצינורות. המציאות הכתה בפניי והבהירה לי שמה שהיה לפני הפיגוע כבר לא יהיה", הוא אומר. "אני זוכר שהרגשתי שיורים עליי וחיפשתי את הנשק. בשלב מסוים הכאב הפיזי עבר, אבל הטראומה נחקקה בתוך הגוף. שכבתי ארבעה חודשים בבית, כמעט בלי לזוז. לאחר מכן עברתי תהליך שיקום שנמשך עד היום". 

בשלב הזה הוא עוצר את השיחה כדי להראות לי שתי מזכרות שנותרו לו מהפיגוע: רסיסים שהוצאו מריאתו ושמורים בתוך כוסית פלסטיק ודגל חטיבת הצנחנים שבה שירת ובו עטפו את חולצתו המגואלת בדם. מעל להכל נדמה שהמזכרת הכי משמעותית מאותו יום הוא הלם הקרב שממנו לא יצא ואותותיו ניכרים בכל גופו.

"אני יכול לשבת בחדר עם אנשים ומשום מקום להריח ריחות של אבק שריפה. לאכול ולהרגיש טעם של דם על השפתיים. אני מנסה להתנער מהמחשבות האלו אבל ללא הצלחה", הוא אומר. 

כהן ניסה לשקם את חייו והחל לעבוד בשיפוצים, אבל התקשה להחזיק בעבודה בגלל שמאורעות היום ההוא רדפו אותו. במשך 13 שנה התגלגל מוועדה לוועדה בתחינה שיכירו בו כהלום קרב.

נקודת המפנה בחייו התרחשה בשנת 2015 שהכיר בחורה שעוסקת ב-NLP – שיטה שעזרה לו להניע תהליך של ריפוי. בהמשך למד את התחום וכיום הוא מסייע לאחרים באמצעות אותה שיטה.

עוד גורם שעוזר לו בשיקום הוא "שמרו נפשם" – עמותה שמסייעת לחיילים הפצועים ולבני משפחותיהם, בהליך השיקום הפיזי, הנפשי והחברתי.

העמותה שמה דגש על פעילות חברתית, טיפולי גוף נפש, ליווי פסיכולוגי ברמה הפרטנית ופעילות קבוצתית. "אני מאוד שמח שהם קיימים, כי הם מפיגים את הבדידות, שהיא האויב הכי גדול של אנשים במצבי", הוא אומר.

יוסי כהן ליד הגן. צילום: קרן שלהבת
יוסי כהן ליד הגן. צילום: קרן שלהבת

נשמע שמאוד קשה לך לצלוח את היום יום. מה בכל זאת נותן לך כוחות לתפקד?

"המחוות הקטנות של האנשים. יש לי שכנה שהיא בעלת גן ילדים. ביום הזיכרון היא ביקשה מהילדים לצייר ציורים וברכות לחיילים. כשיצאתי מהבית ראיתי שלט שמופנה לכיוון הבית שלי: 'תודה רבה על השירות שלך בצה"ל'. זה ריגש אותי מאוד. בדרך כלל ביום הזה אני מרוסק וקשה לי לקום מהמיטה. השנה היה לי יותר קל בזכות המחווה הזו. הרגשתי שסוף סוף רואים אותי. מעבר כך למדתי לקבל את עצמי כמו שאני".

למי יותר קל במדינה הזו: לפצועים פיזית או נפשית?

"לא קל לאף פצוע. למרות שאני פצוע פיזית, אני פחות שייך לקטגוריה הזו. הפציעה הנפשית יותר בולטת אצלי. עברתי תהליך ענק להתפתחות אישית ואני מנסה להתמודד בכל יום עם מה שקרה לי".

מה חשבת על איציק סעידיאן שהצית את עצמו? 

"מקרה מזעזע. כולנו ראינו אותו צועק הזדעזענו – לא רק מהצעקה שלו, אלא בעיקר משתיקת המערכת. המסר שאני רוצה להעביר לאנשים כמוני הוא: אל תגיעו למצבי קיצון, זה לא שווה את זה. החיים חזקים מהכל למרות האטימות במדינה למצב שלנו. תגיעו לעמותה או לכל גורם אחר שיכול לסייע לכם. הבדידות הורגת". 

לפרטים נוספים על "שמרו נפשם" 

כתבות קשורות

Share on facebook
Share on twitter
Share on whatsapp
Share on email

השארת תגובה

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן