דוד שלי, שמעולם לא הכרתי.
הם היו חבורת צעירים לפני גיוס שעלו לגדנ"ע ברמת הגולן. דוד שלי, שאת שמו אני נושא בגאווה, זאב שרגא לא חזר.
בתמימותם הם חשבו לקצר את המסלול בו צעדו והוא צעד אחריהם, יודעים לא יודעים שהם מתגרים בגורלם. "לא חשבנו בכלל שיקרה דבר כזה," אמר לי לימים אחד מחבריו, "הלכנו בביטחון, זאב צעד אחרון ופתאום שמענו בום מטורף, הסתכלנו אחורה והוא כבר לא היה."
זאב היה אחיו הבכור של אבא שלי. שני בנים להורים מרומניה, סבא ז"ל, שורד שואה שעלה בגפו ארצה אחרי המלחמה וסבתא עלתה קצת לפני, עם משפחתה. הם קבעו את משכנם בשכונת נוה נאמן בהוד השרון. סבא היה אח בבית החולים "גן מגד" שנסגר זה מכבר וסבתא, עקרת בית שניהלה את המשפחה בקפידה כך מספרים. ואז בא הרגע הנורא.
כמה שנים לאחר מכן אבא התחתן עם אמא ואני, הנכד הבכור, קיבלתי את שמו המלא של דודי, זאב שרגא ז"ל. מהרגע שאני זוכר את עצמי הסבירו לי כמה שאני דומה לו, חיצונית ופנימית. תחביבים דומים, שפת גוף, "קיבלנו בחזרה את הבן שלנו," היו אומרים סבי ז"ל וסבתי שתחיה ורק לימים הבנתי מדוע היו לוקחים אותי איתם לכל אירוע ובכל הזדמנות, "תראו איך זאב גדל," היו משוויצים בעיניים בוהקות ומפנקים אותי כל כך. כמה שאני מתגעגע לפינוק הזה, כמו הייתי בנם.
קצת לפני שנולדתי סבא ז"ל וסבתא עברו למרכז העיר. הם כבר היו רק שניים, אבל תמיד חיפשו דירת שלושה חדרים, כי חדר אחד "מיועד לאורחים". ולא שמישהו אי פעם ישן בחדר הזה, כן? חדר עם מיטת יחיד מסודרת בקנאות ותמונה גדולה מולה, של זאב זכרונו לברכה. האמת היא שאף אחד לא הורשה להיכנס לחדר הזה. אני זוכר שפעם, כילד סקרן, נכנסתי לרגע לחדר וסבתא בחושיה החדים נכנסה מיד וגערה בי, "אין לך מה לעשות כאן, זה חדר אורחים!" אמרה וסגרה אחריה את הדלת. כשיצאה לאחר כמה רגעים, ראיתי בזווית עיניי איך היא לוקחת נשימה ארוכה, לובשת על פניה חיוך מאולץ ואז, עינינו נפגשו. "אני אביא לך קצת גלידה," אמרה וליטפה את ראשי, "היום עוד לא אכלת גלידה".
זאב שרגא 1951-1973
ת.נ.צ.ב.ה
