איתי שאבי (42), נולד וגדל בעיר הוד השרון ומוכר לרבים כבעל המספרה איתי עיצוב שיער בגיל עמל. לפני 5 שנים עבר להתגורר בבארי עם מורן לה נישא. לשניים נולדו שני תאומים שכיום הם בני 4 וחצי. איתי שהפך לנהג של דפוס בארי – שם הוא עובד עדיין כיום, מספר ל"הוד השרון ניוז" על התופת שמשפחתו עברה. על האומץ והנחישות שלו, של אשתו ושל ילדיו הקטנים -ששמרו על השקט במשך 14 שעות.
"אף אחד לא מכין אותך לזוועות שכאלו. אין לי הסבר למה דווקא אנחנו הצלחנו לצאת בחיים. כמעט כל החברים שלי נרצחו באותו היום. אני כל הזמן חושב על זה וזה לא מרפה ממני. המפלט היחידי שלי הוא ביצירה של מוזיקה".
שאבי, מספר שכל חייו כתב שירים ולפני שיידע לנגן על גיטרה היה מלחין את שיריו באמצעות שריקות. "חודשיים לאחר שפונינו מהקיבוץ ישבתי לכתוב את השיר "שש ושלושים". מדובר בשיר שנכתב על אותו יום ארור בו מחקו לנו את הקיבוץ והוריה של אשתי נרצחו. הקלטתי את השיר באולפן ביתי, העליתי אותו ליוטיוב ומאז אני מקבל תגובות חמות ונלהבות. הספקתי להתארח בערוץ 14 ובבתים של אנשים, כשהמטרה שלי היא להפיץ את מה שקרה באותו היום וגם להפסיק לפחד".
בוא נחזור רגע לרגעי האימה. איפה הטבח תפס אתכם ואיך הצלחתם להינצל?
"השעה הייתה שש וחצי בבוקר. התעוררנו לקול של יריות ופיצוצים והיינו בטוחים שמדובר בירי של חיילים אבל אז התחלנו לקבל הודעות מהשכנים. הם כתבו לנו 'המחבלים אצלנו בבית' ותוך כדי שמענו את הקולות של המחבלים צועקים. הבנו מיד שאנחנו בסכנה ונכנסנו לממ"ד. הם נכנסו גם אלינו לבית ושמענו אותם שוברים והורסים כל דבר. הכלבה שלי שנותרה מחוץ לממ"ד נורתה על ידם – אני עד עכשיו שומע את היבבה שלה.
בהמשך הם ניסו לפתוח את דלת הממ"ד ואני החלטתי שאין מצב שהם הורגים את המשפחה שלי. נלחמתי איתם על הידית והם שברו אותה ותקעו את הדלת. נשמנו לרגע לרווחה אבל אז הם טיפסו על הגג והבעירו אותו. הרגשנו שאנחנו נחנקים ולא ידענו אם לצאת מהדלת או מהחלון. התכוונו להסגיר את עצמנו, מורן הרימה ידיים ואני הייתי בטוח שזהו – שאני עומד לקבל כדור בראש, אבל חששתי רק לאשתי ולילדיי".
שאבי, מספר כי באותם הרגעים הם זכו להשגחה עליונה. דלת הממ"ד שהייתה תקועה, אילצה אותם לצאת דרך חלון הממ"ד ולהסתתר מאחורי עץ ננסי שצמח בגינתם. העץ סיפק להם מסתור למשך כמה שעות ומשם הם עברו להסתתר מחת ערימת גזם.
איתי, איך אתה מסביר את זה שילדייך שמרו על שקט מופתי במשך 14 שעות?
"באותם רגעים לא חשבתי על כך. רק בדיעבד שכולם שאלו אותי את השאלה הזו חשבתי לעצמי שהיום הזה היה מלא בניסים. גם הדרך בה ניצלנו הייתה למעשה נס. כשיצאתי להתפנות עמדתי עם הפנים מול הגדר של הקיבוץ ושמעתי קולות ולחשים. הבנתי שמדובר בחיילים והם כשראו אותנו, הבינו שמדובר במשפחה עם ילדים והצליחו לחלץ אותנו מהמקום. הצלחנו לשרוד 14 שעות כשהמרצחים מסביבנו".
אתה מצטער שעזבת את הוד השרון?
"זה אף פעם לא עבר לי בראש".
מתי נודע לכם שהוריה של מורן נרצחו?
"זה היה באוויר כבר מההתחלה. במשך עשרה ימים המתנו לתשובה וודאית שלצערנו הגיעה. מורן מאוד שבורה מכך וקשה לה להתאושש. כיום אנחנו נמצאים באופן זמני ברשפון ומצפים לאיחוד הקיבוץ. רק כאשר ננצח במלחמה, נשטח את עזה ונשיב את החטופים נוכל לנשום מעט ולנסות להתחיל לשקם את חיינו".
מה אתה חושב על העסקאות לגבי החטופים. צריך להשיבם בכל מחיר?
"לא צריך לעשות עסקאות. המדינה מתעכבת כבר יותר מידי זמן ולא ברור לנו למה. צריך לנצח במלחמה – רק ככה החטופים ישובו אלינו. אין עם מי לדבר בצד השני – אני עד עכשיו שומע את הקולות של אחיי שנרצחו, נאנסו ונטבחו בדם קר".
כיצד אתה מתכוון להמשיך עם המוזיקה?
"אני לא באמת זמר אבל יש לי מה להגיד. בזמן האחרון כתבתי עשרות שירים ואני מחפשת הבמה להופיע עליה. אני גם כותב וגם מלחין מגיל קטן. זה התחיל ששרקתי מנגינות ואז הלבשתי עליהן מילים. בגיל 25 החברה שהייתה לי בזמנו, קנתה לי גיטרה ומשם הכל פרץ. עד לאחרונה היה לי פחד במה, אבל מאז מה שקרה הבנתי שקבלתי את החיים שלי במתנה ואני חייב להפיץ את מה שקרה לנו – לשיר ולספר על הזוועות וגם על הניסים".
