"בוחר בחיים" – ספרו של אלחנן גבריאלי, בהוצאת ספרי "ניב", הוא סיפור חיים מרתק ומטלטל, שכל קורא שחווה אבדן, מחלה או טרגדיה מסוג כלשהי יוכל לשאוב ממנו תקווה. גבריאלי שבחר בחיים, מספר על כך שלמרות הכאב והאובדן החיים חזקים מהכל. הספר מגולל את רצונו להשתקם ולעזור מניסיונו לאחרים.
לפני 9 שנים, עבר אלחנן גבריאלי תאונה קטלנית כאשר רכב על אופנועו סמוך למחלף עין תות. אלחנן, שנסע לטיול אופנועים ביחד עם עוד חמישים רוכבים – חברי מועדון האופנוענים הישראלי, מצא את עצמו שרוע על עמודי ברזל שהוצבו מתחת למעקה הבטיחות לצידי הכביש.
"איבדתי שליטה על האופנוע לאחר ששניים מרוכבי הקבוצה היו מעורבים בתאונת דרכים קטלנית. ראיתי מרחוק את התאונה, ניסיתי לסטות כדי לא להתנגש באנשים שהתגודדו במקום. איבדתי שליטה, האופנוע נתקע במעקה הבטיחות, התפוצץ ועלה באש. התגלגלתי על הכביש לאורך עשרות מטרים עד שנתקעתי בעוצמה רבה בעמודים שבתחתית מעקה הבטיחות", מספר גבריאלי.
תהליך כתיבת הספר ופרויקט הדסטארט
כשגבריאלי נזכר ברגעי התאונה הוא משחזר לעצמו את היום שבו נולד לדבריו מחדש. "האל חנן אותי – השם שלי קיבל משמעות חדשה לאחר התאונה", הוא מספר. בזמן התאונה, זרועו השמאלית ורגלו השמאלית של גבריאלי נתלשו ממקומן. הוא לא איבד את ההכרה ושמע איך מטפלים בו עד שהובהל לבית החולים.
גבריאלי: "הייתי במצב אנוש, מורדם ומונשם במשך 26 ימים בהם הרופאים נלחמו על חיי. כשהתעוררתי גיליתי שאיבדתי את ידי ורגלי השמאלית. חיכה לי תהליך שיקום ארוך ומאתגר מאוד. לראשונה בחיי שאלתי את עצמי – למה נשארתי בחיים. ואם כבר בחיים, אז למה ככה – בלי יד ובלי רגל? חוויתי מוות ולידה מחודשת. בשנה האחרונה, בזמן הקורונה התפנה לי זמן. התיישבתי לכתוב את סיפור המסע שלי שלווה באובדן, קושי, כאב והתמודדות אין סופית, וכשמנגד עמדה מולי התקווה, התקומה, הצמיחה, ההצלחה והבחירה בחיים בכל יום מחדש. אני יודע כמה ערך יש לסיפור שלי עבור אנשים שנמצאים על פי תהום. בחרתי להוציא אותו לאור כדי לעזור לאנשים אחרים. הספר יצא לאור ויימכר בחנויות הספרים בעוד כחודש".
בוא נחזור לרגע שאתה מתעורר ומגלה שידך ורגלך נקטעו. מה נתן לך את הכוח להתחיל ולנסות להשתקם?
"הייתי מונשם, מורדם ובין חיים למוות במשך 26 יום. במשך כל אותו הזמן הרגשתי שאני נמצא ביקום מקביל. חלמתי שאורית אשתי מתקשרת אליי ואומרת לי 'אני כאן מחכה לך שתחזור אלי'. תן לי יד ונצעד ביחד'. אורית ישבה לידי ולא עזבה אותי. היא דיברה איתי כל הזמן והמילים שלה חדרו למוחי גם כשלא הייתי בהכרה. כשהרופאים כמעט ויתרו עלי, היא נלחמה כמו לביאה וביקשה מהם שיעשו הכל כדי להציל אותי".
כשגבריאלי התעורר מהתרדמת הוא נעטף באהבה על ידי משפחתו וחבריו. לדבריו הם אלו שגרמו לו לרצות להילחם ולהשתקם. "בהתחלה רציתי רק לשרוד את התקופה. לעבור את השיקום ולהתמודד עם הכאבים. בתום תקופת השיקום, הפנו אותי לשיקום תעסוקתי. כולם מסביבי אמרו לי להישאר בבית ולחיות מקצבת נכות. לא הייתי מסוגל לכך והתחלתי לחפש עבודה. בעבר עבדתי כטכנאי שיניים – מקצוע שלא יכולתי להמשיך לעסוק בו בגלל הפציעה. הלכתי לכל מיני ראיונות עבודה בתחומים שונים, המעסיקים הסתכלו עלי בקטע של – מי זה שנפל עלינו עכשיו".
עברת הסבת מקצוע והפכת מאיש טכני ליועץ. מה גרם לך להפוך להיות מאמן?
" הבנתי מהר מאוד שמה שנשאר לי זה המוח והפה שלי. ביקשתי ממחלקת השיקום של הביטוח הלאומי, ללמוד את תחום האימון האישי. למדתי 4 שנים והפכתי את האובדן שלי למקצוע ולדרך חיים. במשך כל תקופת השיקום חשבתי על הסיבה שנשארתי בחיים. כשהרופאים לא הצליחו לטפל בי, הם פתחו את בית החזה שלי, ודרך צלעותיי השבורות עשו לי עיסוי לב. עם הזמן הבנתי שחיי ניתנו לי במתנה – מתנה שאני צריך לאמץ ולהשתמש בה כדי לעזור לאחרים".
מה אתה בעצם אומר כאן? שצריך להילחם ולא לוותר על קרוב המשפחה גם כשהרופאים מאבדים תקווה?
"שאלה מעניינת. אני חושב שכן. אם אורית הייתה מוותרת עליי והייתי שומע דברים אחרים, אולי לא הייתי היום בין החיים".
מה יכול ללמוד מי שיקרא את הספר שלך?
"הספר מיועד לכולם. כולנו עוברים משבר כזה או אחר במהלך החיים. החוכמה היא להבין שכל מה שקורה זה לטובה. זה אומנם נשמע כמו קלישאה, אבל גם הקשיים שבאים עלינו וגם הדברים המשמחים שקורים לנו, באים ללמד אותנו שיעור. אם לא נלמד ממנו הוא ישוב ויתדפק על דלתינו. המסר שלי הוא שצריך להסתכל על החיים באמצעות משקפיים ורודות".
מי פונה אליך לטיפול?
"פונים אליי בעיקר אנשים שעברו טראומה, חוו מחלה או מגבלה. זה נראה יותר אמין כשהפסיכולוג או המאמן שיושב מולם – הוא גם אדם שחווה בעצמו קושי דומה. אני נוטה לעזור לאנשים עם מוגבלות שהחברה מסתייגת מהם – כמוני. מעבר לאימונים האישיים, הקמתי מועדון בשם: "השווים בקהילה", מועדון שמסייע לאנשים עם מוגבלות. הוא פועל באלפי מנשה ומספק פעילות חברתית לאנשים שאלמלא פעילות זו, הם היו נותרים חבויים בבתיהם".
גבריאלי מספר בעיניים נוצצות על תרומתו לקהילה ובייחוד לבני הנוער: "אני עורך הרצאות לילדים ובני נוער במסגרת קהילה נגישה ומספר להם את הסיפור שלי. המטרה שלי היא לגרום לכמה שיותר ילדים לקבל את השונה והאחר. אני מסביר להם עד כמה אני מתוסכל שמסתכלים עליי אחרת רק בגלל שחסרים לי יד ורגל. שאני נחשב סוג ג'. אני מאמין שאם רוב החברה שלנו תנגיש את הנושא לבני הנוער, בשנים הבאות אנשים במצבי יוכלו למצוא עבודה".
מאז התאונה שבת לרכב על אופנוע?
"אני מאמין שצריך לא להיתקע על דברים גם אם הם קשים, לא להשאיר קצוות פתוחים ולהמשיך הלאה. ברור שעליתי שוב על אופנוע – רכבתי יחד עם החברים ועברנו באותו המסלול. עמדתי במקום התאונה, שחררתי את העבר וסגרתי מעגל".
