"ברור שאני מודל לחיקוי, אבל קשה לחקות אותי"

שייע פייגנבוים הוא ללא ספק אחד האנשים העסוקים ביותר בתקופת הקורונה. אל הפרשנויות במשחקי הכדורגל ניתן לצרף גם את הריאליטי "גולסטאר", שם כבר הספיק לספור את העונות בהן השתתף. בראיון הוא מספר על הדיכאון בסגר הראשון, הביטויים שהפכו לקאלט ומוזכרים ללא הרף ברחוב, ולמה המנהלת רצתה לזרוק אותו החוצה כשביקר בבית הספר של הנכד
Share on facebook
Share on twitter
Share on whatsapp
Share on email
שייע פיגנבאום צילום באדיבות אלן שיבר

בזמן שבני המחזור שלו נמנעים מלצאת מפתח ביתם מחשש להידבקות, שייע פייגנבוים לא מפסיק לעבוד, וכשהוא מתרוצץ בין האצטדיונים השונים ומפרשן הן בערוץ הספורט והן בצ'רלטון, גם הקורונה לא תעצור אותו. החששות כמובן קיימים, הוא בכל זאת כבר לא ילד, אבל ודאי לא יגברו על שלל ההופעות בתקשורת שהפכו בשנים האחרונות לנשמת אפו, לצד האהבה האבסולוטית לכדורגל. 

"בסגר הראשון היה פשוט סיוט. אסור לנסוע, פעם אומרים 500 מטר ופעם 1,000, אף אחד לא הבין כלום", הוא פותח בראיון ל"הוד השרון ניוז" ונזכר בתקופה בה ענף הספורט הפופולרי עדיין לא הוחרג. "הייתה הפסקה ארוכה וקשה, התבטלו תכניות, לא היה כדורגל ולא ספורט בכלל. לא עבדתי. הייתי יוצא מדי פעם להליכה, אבל זה היה דיכאון רציני". 

איך מעבירים את הזמן?

"יש יותר זמן איכות עם המשפחה, אבל זה עדיין מפחיד כי אי אפשר לדעת מי נדבק ואיפה. בהמשך חזרנו ואני שומר על כללי הזהירות, ומצד שני כשמדברים בשידור מורידים את המסכה. לפחות אפשר לקחת כוס קפה בטייק אווי. כשאסור להתקהל, גם זה משהו. הילדים מצלצלים ומזהירים אותי שלא אסתובב, בטח לא במקומות שיש בהם התקהלות. תבין שלא התרגלתי, אני עדיין שוכח בכל פעם את המסכה באוטו ומיד רץ חזרה לקחת אותה. בסך הכל בעבודה אני עם אנשים די קבועים".  

הריאיון נערך בצהרי יום שלישי, ומספר שעות אחריו צפוי היה פייגנבוים להתחסן נגד הקורונה. "האמת שבהתחלה לא רציתי להתחסן", הוא אומר. "שמעתי על שוק שחוק וכל מיני קומבינות, אני די דואג ועם כל הכבוד לא יודעים מה יש בחיסון ולאן זה יוביל, אבל מצד שני הילדים ביקשו ובנוסף יכולים פתאום לתת הוראה שמי שלא יתחסן לא יוכל לצאת לעבוד, אפילו לא לשידור. אני מקווה מאוד שהכל יהיה בסדר ובעתיד הקרוב נוכל להיכנס לכל מקום שנרצה והאוהדים יוכלו לחזור למגרשים".  

אתה מרגיש מוזר לשדר כדורגל בלי קהל?

"זה הזוי. הדור שלי לא היה מסוגל לשחק בלי קהל, ובמיוחד אני, שמתרגש ממנו עד היום. תוסיף לזה את ה-VAR, מה יש להגיד? אחרי כל שער או פעולה יפה, במקום לשמוח ולרוץ ליציע, אתה מחכה לפעמים בין 5-8 דקות עד שיאשרו את הגול". 

הרמה ירדה עוד יותר בגלל הקורונה?

"לא יודע אם בגלל הקורונה, אבל הרמה אצלנו מאוד נמוכה. אין קהל שמלהיב ודוחף, אין תקציבים ולא הרבה שחקנים גדולים מגיעים לליגת העל. בנוסף, כל שחקן פה שנותן עונה טובה עובר בעונה שאחרי לחו"ל, זה הזוי ולא יכול להיות דומה לתקופה שלי. אז בכל קבוצה היו עשרה תותחי על וכל אחד היה סמל. משפיגלר, שום ושרף ועד סיני ומלמיליאן. ערימות של כוכבים".  

צילום באדיבות אלן שיבר

להיטים באוויר

יהושע (שייע) פייגנבוים בן 73, נשוי למלכה, אב לארבעה ילדים וסב לשבעה נכדים. נולד באוסטריה, גדל מול חומות בלומפילד, עם נישואיו עבר להרצליה וכבר למעלה משני עשורים וחצי הוא בהוד השרון. כיום מתגורר במתחם גרינברג בעיר, סמוך לפארק ארבע עונות. "אין פה הרבה בילויים או מועדונים, אבל מגורים ברמה גבוהה מאוד, מקום שקט עם איכות חיים", הוא אומר ומוסיף בסגנונו הייחודי: "בלי לפגוע באף עיר אחרת, אם אתה לא רוצה שוויץ – הוד השרון היא המקום". 

כשחקן זכה עם הפועל תל אביב בשתי אליפויות, גביע וגביע אסיה. מלך שערי הקבוצה בכל הזמנים עם 132 שערים ו-175 בכל המסגרות. באולימפיאדת מקסיקו סיטי ב-1968 כבש ארבעה שערים עבור נבחרת ישראל וכמובן היה שותף להישג השיא שלה – הופעה במונדיאל ההיסטורי ההוא במקסיקו 1970. לזכותו 50 הופעות בנבחרת והוא סגן מלך שעריה עם 24 שערים. "לא הרבה יודעים, אבל ב-15 המשחקים הראשונים בכלל שיחקתי מגן ונחום סטלמך ז"ל היה החלוץ, כך שהיה לי יותר קשה להבקיע", הוא נזכר. כמאמן התמחה בעיקר בהצלת קבוצות מירידה וזכה לכינוי "המושייע". 

עד היום, הוא מספר, יש לו הצעות לחזור לתחום האימון, אבל הוא מעדיף את העמידה המחבקת על הקווים בריאליטי המצליח "גולסטאר".  "את כולם מחליפים ואני היחידי שנשאר, אז ברחוב קוראים לי "האבא של גולסטאר", מוסיף שייע בחיוך. "קשה מאוד להמציא את עצמך בכל פעם מחדש, אבל זרקתי דברים באוויר שהפכו ללהיט בתקשורת כמו 'דומינגז', 'I have a dream' וכמובן 'מי שלא רוצה להיות פה – וולקאם'. בכל אצטדיון, מכל רכב ובכל מקום צועקים לי את הביטויים האלה, וזה מאוד מרגש. אני לא רוצה לספר לך מה קרה כשבאתי לבקר את הנכד שלי בבית הספר. כולם צעקו, אף אחד לא למד, והמנהלת רצתה לזרוק אותי החוצה".  

מי שהלך בדרכו הוא הבן רונן, ששיחק כדורגל ולא פעם התאמן תחת שייע, וכיום בתחום התקשורת כמנכ"ל חברת "אונליין TV". גם על הריאליטי לא פסח עם כניסה לבית "האח הגדול". "לא יודע אם הוא הלך בדיוק בדרך שלי, אבל אני הכי מבסוט שרונן מצליח. הוא תמיד עוזר, פותר את כל הבעיות ויש לו ראש הרבה יותר טוב משלי", מפרגן האב ומוסיף בחיוך: "ברור שאני מודל לחיקוי, אבל קשה לחקות אותי". 

איפה אתה נהנה יותר, בפרשנות או בריאליטי? 

"אני נהנה בכל מקום שבוא אני נמצא, אוהב ומתרגש מכל פרק ומכל שידור. אם לא הייתי נהנה, לא הייתי שם. ממש כמו שהייתי שחקן, אני זוכר איך הייתי עומד בהמנון במשחקים של הנבחרת וחושב על המדינה והמשפחה. הייתה לי צמרמורת. לא יעזור – אם אין מוטיבציה, אהבה והתרגשות, גם השחקן הכי גדול לא יצליח. מאז ועד היום – הכי חשוב לי להמשיך לדבר עם כולם בגובה העיניים, לכבד כל אחד שעוצר אותי ברחוב ולהצטלם עם ילדים שמבקשים ממני. חבר של כולם. בעבודה אני מנתח משחקים ולפעמים נפגע שחקן כזה או מאמן אחר, אבל מכירים אותי ויודעים שאני לא שונא אף אחד ולעולם לא אפגע במישהו בכוונה תחילה. הכל מקצועי. אוהבים לשמוע אותי בשידור וזה מה שחשוב".  

לסיום, מה החזון שלך? איזה הוד השרון היית רוצה לראות?

"הלוואי שתהיה בעיר מחלקת כדורגל כמו שצריך, בתמיכת העירייה. אפילו משהו גדול כמו אקדמיה לכדורגל. אפשר להפוך את זה לדבר מרכזי שימשוך את כולם ויהיה קפיצת מדרגה גדולה עבור העיר והעומד בראשה. אם זה יקרה, אשמח לתת כתף ואולי אפילו להיות מנהל מקצועי". 

צילום באדיבות אלן שיבר

כתבות קשורות

Share on facebook
Share on twitter
Share on whatsapp
Share on email

השארת תגובה

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן