דליה סופר בתו: "אבי נפטר בשיבה טובה. לאחרונה הוא אושפז בבית החולים ונדבק שם בקורונה. הוא היה מבודד, בודד וחלם לחגוג את החג בבית – בחיק המשפחה. הוא אכן זכה לכך ונפטר בבית (לא מהקורונה)".
ליבנה, מוותיקי המורים והמחנכים בהוד השרון, הגיע לארץ מארגנטינה שם למד ועבד בחינוך ההוראה. הוא החל את הקריירה המקצועית שלו בגיל 13, בתור שוחט באטליז של אביו אך בחר במקצוע ההוראה.
בתו דליה סופר, מספרת על האיש שאהב את החיים, את תלמידיו שליוו אותו לאורך כל הדרך – גם שבגרו: "אבא תמיד הסתפק במועט והיה שמח בחלקו וחי בצניעות. סוד אריכות חייו טמון באופיו הנוח, אהבת הבריות, אכילה מתונה ובריאה וכמובן אהבתו למקצוע ולתלמידיו".
הלווייתו של ליבנה התקיימה היום (ראשון), בבית העלמין מגדיאל.
לפני 4 שנים במסגרת תפקידי כעיתונאית "בהוד הכפר", נפגשתי עם האיש שנערץ על ידי מאות תלמידים אותם לימד. הפגישה התקיימה בביתו של ליבנה שחגג אז יום הולדת 100.
מתוך הראיון
"יש לי עדיין זיכרונות מהימים שבהם הגג בכיתות היה עשוי אזבסט ואף אחד לא חלם על מזגנים. "אני לא שוכח כלום, כל התקופה שחלפה נותרה במוחי, אני זוכר את הימים של ילדותי, את הימים בהם הייתי מורה, ואת האהבה של התלמידים שלי שזוכרים אותי עד היום".
"בחרתי בהוראה כי רציתי ללמד. לא רציתי להמשיך לעבוד קשה בתור שוחט. לפני שעבדתי בהוראה לא היה לי יום אחד של חופש".
התובנות שלו כמורה היו: "אני חושב שמורה צריך לבוא ממקום של רצון לתרום ולהעניק לתלמידים. קודם כל להיות מחנך ואחרי כן להיות מורה. ללמוד אפשר כיום בכל מקום. יש ספרים יש אינטרנט, מה שחשוב שזה להעניק ערכים לתלמידים".
כנשאל לסוד אריכות חייו ענה: "יש לי מזל גדול. הילדים שלי מתגוררים לידי ושומרים עליי. הנכדים והנינים שלי הם האנטיביוטיקה שלי. אין כמו המשפחה בכל גיל אבל בעיקר כשמתבגרים. אני אומנם כבר לא שומע הכי טוב ויש דברים שמגבילים אותי, אבל בסך הכל אני נהנה מהחיים".
אהרון עלה מארגנטינה בשנת 1951. הוא הגיע לארץ לאחר ותק של 6 שנים בתחום ההוראה. בשנתו הראשונה בארץ לימד במעברה בחולון ולאחר מכן עבר להתגורר במגדיאל והחל ללמד בבית הספר היסודי "שפרינצק".
מתוך ההספד של בתו דליה סופר:
"כל האנשים סביבנו ידענו תמיד שאני המפונקת שלך. תמיד הודיתי לך על כך שבזכותך נולדתי. כשגדלתי מעט סיפרת לי שאמא אמרה שהיא מסתפקת ב-2 ילדים ואתה התעקשת על עוד אחת וכך באתי לעולם. הקשר המיוחד ששרר ביננו עד יומך האחרון השאיר בי מתנות קטנות שמהוות חלק מהפאזל של חיי.
אני זוכרת שבלילות הקיץ היית מרדים אותי על הידיים בשמיכה קטנה כאן בחוץ, ממש מעבר לגדר בשדות הבוטנים. היינו יוצאים לראות את הקומביין שעבד בלילה. הרחנו את ריח האדמה ואת ריחות פריחת ההדרים שכבר מזמן אינם כאן.
באת לכאן להתיישב באדמות מגדיאל בשנת 1950 עם אמא ותינוק קטן – צביקה באזור שלא חובר לרשת החשמל. מוקף פרדסים, תנים בלילה וחולות אין סופיים ללא דרך סלולה. כל זאת מבואנוס איירס המפותחת, השופעת שהיה בה בטחון כלכלי ואישי. באתם למדינת ישראל בת השנתיים, לשגרה של צנע, חוסר ביטחון אישי כשהגבול במזרח כל כך קרוב ממש מעבר לפרדסים. כל המהלך הדרמטי הזה צלח בשל היותך ציוני נלהב שביצע הלכה למעשה מתוך בחירה ולא מתוך מצוקה עזיבה של אזור נוחות.
הגעת לארץ לאחר סיום לימודיך בסמינר למורים בארגנטינה. במהלך הזמן נולדה רונית, ואתה השתלבת כמורה ומחנך במעברת גיל עמל שהייתה מורכבת מקיבוץ גלויות. למדת בבית הספר 'שפרינצק' ולאחריו בית ספר בנוה נאמן. הכרת כל תלמיד שחינכת, ברמה של משפחה מורחבת היות שטרחת והגעת כדרך שיגרה לבתי התלמידים.
במהלך השנים נבנית כמותג שנקרא "המורה אהרון". יש לי עד היום מעטפות דואר עליהן נכתב אהרון ליבנה מגדיאל ללא שם של רחוב ומספר והדואר תמיד הגיע.
על המותג 'המורה אהרון' יעידו תלמידיך, שרבים מהם נשארו לגור כאן בסביבה וגם אלו שלא שמרו איתך על קשר במשך שנים ובמיוחד בשנים האחרונות הזמינו אותך לכינוסים שערכו, לימי הולדת כיתתיים שלהם, באו לימי הולדת שלך ותמיד הוזמנת לטקסים העירוניים השונים וכובדת ע"י ראש העיר לשעבר חי אדיב שנמנה אף הוא על תלמידך.
כאשר פרשת ממשרתך כמורה ומחנך הקדשת מזמנך לגידול נכדיך ביחד עם אמא. לאחר שבגרו מעט חיפשת פעילות בעלת משמעות ותרומה לקהילה ומצאת אותה במסגרת "יד שרה" – שם התנדבת במשך 21 שנים. פרשת משם בגיל 93 המכובד, כשהסיבה הייתה הולדת הנין הראשון שלך.
דרכך עם הילדים הקטנים הייתה תמיד סבלנית, מכילה ומרגיעה. יכלו להניח בידיך תינוק בוכה ונסער ואתה עם זמזום נעים שהיה גם הוא סימן היכר שלך. אף פעם לא כעסת, לא הרמת קול, וכל התנהלותך הייתה צנועה, נינוחה ותמיד עם חיוך וגישה חיובית.
כשאיחלו לך – "עד 120" היית אומר אני רוצה עד 119 והסברת שאתה רוצה שיגידו – נפטר טרם זמנו. תמיד ריאלי עם גישה חיובית, הומור וחיוך. גם בחודשים האחרונים בהם סבלת מכאובים רבים, הקפדת לומר לכל אחד תודה והבעת הערכה על הטיפול בך.
היום אנחנו – ילדיך, נכדיך, ניניך וכל מוקירי זכרך, נפרדים כשאתה בן 104 ורבע, ואתה מצטרף לאמא שלא זכתה לצפות בריבית דריבית – הנינים אבל אתה הבטחת לספר לה. תנוח בשלום – תהיה מנוחתך עדן".
