מפעל הזיכרון שלא עוצר: הזוג שתיעד מאות סיפורי שואה כדי שלא יישכחו

מאחורי הקלעים, הרחק מהכותרות, אביבה ומוטי אבן חן הפכו את הסיפורים האישיים של ניצולי השואה למורשת כתובה: כ-190 ספרים, עשרות שנים של עבודה ושליחות אחת ברורה – לשמר את הזיכרון לדורות הבאים

מפעל הזיכרון שלא עוצר: הזוג שתיעד מאות סיפורי שואה כדי שלא יישכחו
מפעל הזיכרון שלא עוצר: הזוג שתיעד מאות סיפורי שואה כדי שלא יישכחו אביבה ומוטי אבן חן
מאות סיפורי חיים של ניצולי שואה עברו לאורך השנים דרך שולחן העבודה של אביבה ומוטי אבן חן. חלקם נכתבו לראשונה, אחרים הגיעו כטיוטות, מחברות ישנות או דפים מודפסים במכונת כתיבה, אך בכולם היה צורך אחד ברור: לסדר, לדייק ולתעד.דרך הוצאת הספרים "אחיטל", שהקימו בשנת 2003, הפכו בני הזוג את מלאכת התיעוד למפעל חיים של ממש. העבודה נעשית הרחק מאור הזרקורים, בין ראיונות עומק, עריכה מדוקדקת והכנה לדפוס, במטרה אחת ברורה: להבטיח שסיפוריהם של שורדי השואה ימשיכו לחיות גם בדורות הבאים.

מספרים של זיכרון

הוצאת "אחיטל", שהוקמה בשנת 2003, הייתה מעורבת עד היום בכ-190 ספרים, מתוכם כ-80–90 ספרים של ניצולי שואה. לצד ראיונות, כתיבה, עריכה והכנה לדפוס, מדובר בעבודת עומק שנועדה לשמר את הסיפורים האישיים של דור הולך ונעלם – ולהעביר אותם לדורות הבאים.

החיבור לעשייה הזו נולד מתוך הבית. אביבה, בת לניצולי שואה, גדלה לצד שני הורים שנשאו עמם את זיכרונות המלחמה. אמה, אדית אסתר פלדמן, שרדה את אושוויץ-בירקנאו ובהמשך הועברה לברגן-בלזן. אביה, ארנסט אהרון רוזנטל, עבר בין מחנות שונים, בהם מילדורף, וולבלג ודכאו.

למרות הרקע הקשה, הסיפורים לא הועברו אליה דרך תיאורים בלתי אפשריים, אלא דרך ערכים. "אמא שלי סיפרה לי כבר מגיל ארבע-חמש", מספרת אביבה, "אבל היא לא סיפרה על זוועות – אלא דרך אומץ, תושייה ונחישות. היא ידעה איך להעביר את הסיפור כך שאפשר יהיה לשמוע אותו".

נקודת המפנה הגיעה בשנת 1977. אביה של אביבה החל לכתוב את סיפורו במכונת כתיבה שנשארה בבית. לאחר מותו בשנת 1985, נותרו הדפים סגורים במשך שנים, עד שאביבה פתחה אותם והחלה לשכתב. "כשראיתי את הכתיבה שלו בלי סדר ועם שגיאות, הבנתי שאם שורדי שואה יכתבו לבד – הסיפור שלהם לא יעבור בצורה מסודרת לדורות הבאים".

העבודה הזו הפכה במהרה לשליחות משותפת. מוטי, שלא הגיע מתחום העריכה, נכנס לעומק התהליך, למד עריכה לשונית, וכיום הוא אחראי על העיבוד הסופי, העימוד והעריכה.

כך נוצרה חלוקת תפקידים ברורה: אביבה מביאה את הסיפור דרך ראיונות וכתיבה, ומוטי מעבד ומכין לדפוס. אחד הפרויקטים המשמעותיים שלהם, "הוד הזיכרון", כלל תיעוד של מאות ניצולי שואה מאזור השרון, תוך שיתוף הקהילה בתהליך הראיונות.

עד היום היו השניים מעורבים בכ-190 ספרים. כל סיפור, הם מדגישים, אולי דומה בקווים הכלליים – אך שונה בפרטים האישיים, הייחודיים, שלא ניתן לשחזר.

אחד הסיפורים שנחרטו בהם במיוחד הוא סיפורה של אמה של אביבה, שעבדה במטבח באושוויץ והעבירה מדי יום אוכל לאחותה. יום אחד נתפסה – וברגע אחד קיבלה החלטה שהצילה את חייה. "זה רגע שבו אדם פועל אחרת מהאופי שלו, רק כדי לשרוד", אומרת אביבה.

גם סיפורים של אחרים ממשיכים ללוות אותם. כמו נתן וייס מהוד השרון, ניצול שואה שהקים אנדרטה לזכר קהילתו והקפיד להגיע אליה מדי שנה. מבחינתם, גם זו דרך להמשיך את הזיכרון.

בעידן שבו הדור הצעיר צורך תוכן בעיקר דרך מסכים, העבודה שלהם נראית כמעט נגד הזרם. אך מבחינתם, הערך ברור. רוב הספרים מודפסים בכמות קטנה, עבור המשפחה בלבד – אך הסיפור ממשיך לעבור הלאה.

"אנחנו לא תמיד מקבלים פידבק", אומר מוטי, "אבל יודעים שזה מגיע לדור הבא". המדינה מסייעת באופן חלקי דרך יד ושם, אך עיקר העבודה נשען על מחויבות אישית עמוקה – ולעיתים גם על התנדבות.

"אם אבא שלי היה יודע כמה ספרים הוצאנו", מסכמת אביבה, "הוא היה מתמוגג". ביום השואה הקרוב יהיו השניים בטקס המרכזי בהוד השרון, כחלק ממי שממשיכים לשאת את הזיכרון הלאה.

כתבות קשורות

השארת תגובה

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן