מי שעבר ברחוב הבנים או בדרך רמתיים בהוד השרון, הכיר את בועז לביא. במשך שנים הוא ישב ליד הבנקים, קיבץ נדבות וחי ברחוב. עבור העוברים והשבים הוא היה דר הבית – דמות מוכרת בנוף העירוני: עבור אמיר לביא הוא היה אח, ילד מוכשר שצייר, ניגן, הצטיין בכדורסל והנהיג את חבורת חבריו עד להידרדרות שלו בשל מחלת הסכיזופרניה. אמיר הקים אתר בו בחר להנציח את בועז אחיו וקורא לכל מי שהכיר אותו – להיכנס ולספר עליו. "הקמת האתר נועדה גם לשקף את בעיית דרי הרחוב. לרוב הם לא מזיקים, לכן בפעם הבאה שאתם נתקלים באחד אם אתם לא תורמים לו – לפחות תייחסו אליו בכבוד".
לפני תשע שנים ראיינתי את בועז כעיתונאית. כבר אז סיפר לי על החיים ברחוב ועל כך שבחר לחיות כך. עכשיו, לאחר מותו, אני משוחחת עם אחיו אמיר. בין הזיכרונות על הילדות לבין הסיפורים על השנים ברחוב, עולה הקושי של משפחה לראות אדם אהוב מתמודד עם מחלה, לרצות לעזור לו ולהבין שהעזרה אינה תמיד יכולה להגיע בדרך שהייתה רוצה.
לדברי אמיר, בועז נמצא ללא רוח חיים במוצאי שבת במבנה במתחם העירייה, שבו התאפשר לו לשהות. נסיבות מותו לא נמסרו בריאיון. בשיחה מספר אחיו בעצב על חייו, ומבקש לאסוף עדויות מאנשים שפגשו אותו והכירו צדדים נוספים בו.
בוא תספר לי עליו מנקודת מבטך. איזה ילד היה בועז?
"הוא היה ילד מדהים, מדהים. מוזיקאי, צייר, היה מנהיג בחבורה שלו כשהיה צעיר. הוא היה שחקן כדורסל, שיחק בנבחרת הפועל פתח תקווה. הוא היה כל כך טוב, אמרו שהוא משחק כמו מייקל ג'ורדן, באותו סגנון".
אמיר מספר שאחד מחבריו של בועז צילם אותו משחק ושלח את הצילומים לאוניברסיטאות בחו"ל. לדבריו, בועז קיבל שתיים או שלוש הצעות למלגות. הכישרון הספורטיבי היה חלק מעולם שלם של יכולות ותחומי עניין, הרבה לפני השנים שבהן הפך הרחוב לביתו.
מתי התחיל השינוי?
"זה לא קורה באופן פתאומי, זה מתפתח".
אמיר אינו זוכר בוודאות אם הסימנים הראשונים הופיעו לקראת השירות הצבאי או מעט אחריו. בועז החל לעבוד בתל אביב, הכיר אנשים חדשים, ובהדרגה התחיל להיעדר מהבית לתקופות ממושכות. בתחילה, מספר אחיו, המשפחה לא הבינה את משמעות השינוי.
"פתאום הוא היה נעלם לשבוע, לפעמים לחודש. הוא היה אומר שהוא ישן אצל חברים, שהוא עובד, ואתה לא קולט את השינוי. זה שינוי שמתפתח במשך שנים, וזו אחת הבעיות עם הסכיזופרניה".
בדיעבד הוא מתאר כיצד הסברים שנשמעו אז סבירים הסתירו מעיניהם את עומק הקושי. באותן שנים, לדבריו, לא היו למשפחה הידע והנגישות למידע שיש היום, וההבנה הגיעה רק בהמשך.
אני בטוחה שניסיתם לעזור לו. ניסיתם לשכנע אותו לחזור הביתה? איך מתמודדים עם מצב כזה?
"אני לא יכול להגיד לך לגבי כולם. אני יכול להגיד לך לגבי בועז. כשמישהו בוחר לחיות ברחוב ככה, זו הבחירה שלו. אתה לא יכול לשנות אותו. גם אם תשים אותו בבית, הוא יברח".
כך מתאר אמיר את ההתמודדות עם אחיו. לצד הדברים על הבחירה ברחוב, הוא מספר גם על רצונו של בועז למצוא מקום מגורים. שני הדברים התקיימו בחייו: הקושי להישאר במסגרת, והצורך במקום להניח בו את הראש.
"הוא כל הזמן אמר לי: הלוואי שאמצא מקום לגור. בועז התקשה לתחזק את עצמו, והאפשרות למצוא עבורו בית שיוכל להישאר בו הייתה מורכבת".
אמיר מספר כי אחיו ניסה כמה פעמים לפנות לאשפוז בשלוותה, אבל חשש מהטיפול התרופתי ומהשפעתו על חייו. לדבריו, מה שראה אצל מטופלים אחרים הפחיד אותו. "הוא אמר: 'אני לא מוכן שהחיים שלי יהיו ככה – אני לא רוצה לחיות כמו זומבי'. זה היה חלק מהקושי שלו להיעזר במסגרת טיפולית".
כיצד אתה ממליץ להורים ולאחים שנמצאים במצב כזה לנהוג? אפשר לזהות את ההידרדרות בזמן?
"צריך להיות מאוד ערני. אם אתה רואה שהבן או הבת שלך מתנהגים לא כמו שהם, זה הזמן ללכת לבדוק, זה הזמן ללכת לדבר עם מישהו, להתייעץ".
אמיר מדבר מתוך הניסיון המשפחתי שלו. הוא מספר שכיום אפשר למצוא מידע ולשוחח עם אנשים המתמודדים עם סכיזופרניה ומנהלים חיים פעילים. האפשרות לשאול, להתייעץ ולהכיר התמודדויות של אחרים הייתה חסרה להם אז.
לפני שהגיע להוד השרון, חי בועז, לדברי אחיו, כעשר שנים בתל אביב. אמיר מספר על חוויות קשות שאחיו תיאר בפניו, ובהן מעשי שוד וחוסר ביטחון. בהוד השרון, למרות החיים ברחוב, מצא גם תחושת מוגנות.
אז כאן, בהוד השרון, כמה שזה נשמע אבסורדי לומר על החיים ברחוב, הוא הרגיש בטוח?
"כן. במילים שלו, הוא אמר לי: 'אמיר, להגיע להוד השרון זה כמו סביון בשבילי'. מאחורי המשפט הזה היו אנשים שעזרו לו בדרכים שונות. סגן ראש העיר דאג לאפשר לבועז לשהות במבנה אחורי במתחם העירייה. בועז סיפר לי שבלילות החורף אפשרו לו להיכנס ליד לבנים ולקופות חולים.
באמת דאגו לו – סגן ראש העיר דוד ביטון הגיע ללוויה, וגם שלוש עובדות סוציאליות, שאמרו למשפחה שבועז נכנס ללבן. הדברים והנוכחות שלהן ריגשו אותי ואת אמי מאוד.
תמיכת התושבים
אמיר ואמו מתגוררים כיום בראש העין. הם היו נוסעים לפגוש את בועז, אך לא פגשו אותו לעיתים קרובות. חלק מהעזרה שקיבל בעיר נודעה להם דרך הסיפורים שסיפר בעצמו.
אחד מהם היה על אישה ששאלה אותו היכן הטלפון שלו. כשסיפר לה שהמכשיר נשבר, הלכה וקנתה לו חדש. בועז סיפר גם על בעל חנות טלפונים מול המקום שבו ישב, שעזר לו פעם אחר פעם כשהתקשה להפעיל את המכשיר.
מה גרם לך להקים אתר לזכרו?
"בעיקר בגלל שהרבה הכירו אותו. כל השוטרים הכירו אותו. היו כמה מסעדות שהוא היה עוזר להן בעבודות, כולם הכירו אותו. אני מנסה עכשיו לאסוף סיפורים עליו, על אנשים שפגשו אותו, אנשים שדיברו איתו".
יש תושבים שמתלוננים על נוכחות דרי רחוב. מה אתה רוצה לומר להם?
"אם אלה אנשים נחמדים, אדיבים, שלא מאיימים על אף אחד, אתה לא יכול לבוא אליהם בטענות"
אמיר מבחין בין אדם שיושב ברחוב ואינו פוגע באחרים, לבין התנהגות אלימה או מאיימת, שלדבריו מחייבת התערבות. הוא מבקש מהתושבים לבחון גם את התחושה שמעורר בהם המפגש עם אדם שחי בחוץ.
"הם משקפים לך משהו שאולי אתה לא רוצה לראות. הם משקפים לך משהו שהוא חלק מהחברה שאנחנו נמצאים בה. פשוט תהיו יותר אמפתיים. תנסו להבין ולהכיל – ברוב המקרים אלה אנשים סובלים".
כניסה לאתר: https://boazlavie.lovable.app/
