״רק מי שלחם במלחמת יום הכיפורים יודע מה קרה שם. היינו צרכים לפלס את דרכנו בין מוקשים, טנקים וגופות שרופות של חיילים. לעולם לא אשכח את הריחות והמראות. חלק מחבריי לא עמדו בכך והתאבדו״, מספר שיין שבחר ללמוד משפטים ולהקדיש את שארית חיו למען ייצוג הלומי הקרב מול המערכת.
דוד שיינין (70) תושב הוד השרון, אב ל-4 וסב ל-12, בעבר ניהל חברות שונות בניהן את "מפעלי ים המלח", היה בשליחות באפריקה מטעם חברת השיווק "כיל" וכיום לומד משפטים במכללת שערי משפט. במלחמת יום הכיפורים שירת כקצין בחיל ההנדסה בפלוגה ג' בגדוד 641. שיינין שהוביל עשרות חיילים ופילס את דרכו של חיל השריון, מעיד כי מרבית חייליו לקו בפוסט טראומה בעקבות המראות הקשים להם היו עדים. לדבריו הוא עצמו הדחיק את הקושי וכל מה שעמד לנגד עיניו הוא הצלת המדינה. כיום, 50 שנים לאחר פרוץ המלחמה – הוא מספר על חייליו שעמדו בגבורה תחת אש והצליחו למנוע את פלישת האויב לארצנו.
חיל ההנדסה של צה"ל נטל חלק מרכזי ומכריע במלחמת יום הכיפורים, בהתקפה של צבאות סוריה ומצרים על ישראל. למרות ההפתעה והאבדות הכבדות בתחילתה של המלחמה -הצליח צה"ל להדוף את התקפות האויב, לפגוע קשות בכוחותיו ולהעביר את הלחימה לשטח האויב.
המלחמה נפתחה בהפתעה לצד הישראלי – בימים הראשונים ספג צה"ל אבדות קשים: בלוחמים, בטנקים ובמטוסי קרב. חיל ההנדסה עסק אז בהתגוננות, מיקוש, סילוק פצצות והדיפת האויב.
שיינין: "עמדתי בראשם של עשרות חיילים. ידענו שהסורים מתקדמים לעברנו. בדרך ראינו טנקים שרופים וגופות. היינו בטוחים שהמדינה 'הלכה' אבל לא איבדנו תקווה. סללנו לחייל השריון את הדרך שהייתה מלאה במוקשים. צעדנו ברגל, תוך כדי פינוי גופות מתוך טנקים – היינו צרכים כל טנק להמשך הלחימה. אני זוכר שהגופות השרופות שנדבקו לדפנות הטנק הביטו בי. זה היה מזעזע אבל היינו חייבים להמשיך לפעול".
לדבריו של שיינין, חיל ההנדסה היה אחראי לרגעי המפנה במלחמה. כוחות ההנדסה הקימו סוללות וגשרים שאפשרו את צליחת תעלת סואץ. האלוף אריאל שרון פיקד באופן אישי על הדחפורים שפרצו את סוללות העפר ועל מאמצי הגישור. צליחת התעלה הייתה שלב מכריע במלחמה ולמעשה הביאה לכניעת הצבא המצרי.
בחזית הצפונית, מערכת המכשולים שבנה חיל ההנדסה סייעה בבלימת הסורים, וכוחות חה"ן הובילו את הדיפת הסורים תוך פריצת הדרך לכוחות השריון. במהלך הלחימה ספג החיל אבדות כבדות, אך לוחמיו זכו גם לעיטורים וצל"שים רבים על הגבורה והתושייה שהפגינו במהלך המלחמה.
"לצערי, לצד העיטורים והשבחים היה גם הרבה סבל. לפני 10 שנים ערכתי בביתי כנס לרגל 40 שנה למלחמה. לכנס הגיעו כל הלוחמים וגם אביגדור קהלני שפיקד עלינו. במהלך המפגש נודע לי ש-5 מהחיילים התאבדו במשך השנים. מצבם הנפשי של החברים שלנו הורע במשך השנים. במשרד הביטחון יודעים לטפל בפציעות הפיזיות ופחות בפן הנפשי. כשחייל נפצע כל הסביבה שלו סובלת מכך. יש לו הורים, אישה וילדים שאומרים להתמודד עם הסיוטים שלו. נרשמתי ללימודי המשפט לפני שנתיים כדי שבזמן שנותר לי אוכל לתרום לחיילים ואנשי צבא שלקו בהלם קרב. מאז הכנס האחרון כולנו בקשר ומעודדים אחד את השני ובתאריך ה- 12.10.2023 נערוך כנס נוסף".
איך אתה מסביר את העובדה שהקושי דילג עליך?
"אני לא טוען שלא היה לי קשה. בתור קצין שהוביל חיילים הייתי חייב להיות ממוקד מטרה. ככה אני גם בחיים. אני מזהה בעיה ומנסה לפתור אותה בדרך פרקטית".
