בשנה האחרונה אי אפשר לחמוק מהפנים הכובשות של איצקו ימפולסקי (60), תושב הוד השרון, שנמצא בכל מקום. כשהוא לא מפגין נגד הרפורמה המשפטית הוא מלמד בבית ספר "המגן" ומככב בתיאטרון החינוכי ים רון ובטלוויזיה, כשבכל פעם הוא עושה עוד צעד לעבר הפריים טיים.
אם בעבר שיחק בסדרות כמו "הפוך" ו"רמזור" ובסרט הקולנוע "ג'רוזלם" זכה ל-15 דקות של תהילה, הפעם הוא תקע יתד במסך הקטן כשעשה תפקיד בלתי נשכח של הרצל הקומבינטור בסדרת הקאלט "קופה ראשית".
איך הגעת לקופה ראשית?
"אני רשום בסוכנות שחקנים. עשיתי אודישן והתקבלתי. זה מה שמדהים בעולם הזה, שיום אחד לא מכירים אותך ולמחרת אתה לא יכול ללכת ברחוב. הצגתי במאות הצגות והתפקיד הקטן הזה גרם הפך אותי למוכר. קוראים לי הרצל בכל מקום".
איך היה לשחק עם דב נבון?
"הייתה בינינו כימיה טובה. הוא גם אוהד את הפועל תל אביב כמוני, כך שהיה כיף להיות איתו על הסט".
בין תפקיד אחד למשנהו ימפולסקי גם משמש מורה מחליף בבית ספר "המגן" בהוד השרון. "התחלתי ללמד שם לפני הקורונה, כשמקורות ההכנסה שלי מהמשחק הידלדלו והיו כמה שנים קשות", הוא אומר. "מרגע שהגעתי לבית הספר התאהבתי במקצוע הזה. אני מביא גישה אחרת להוראה ולתלמידים. ברבע השעה הראשונה של השיעור אני עושה לתלמידים מופע סטנד אפ. בגדול אני מגדיר את עצמי מורה למצב רוח טוב".
לצד השליחות החינוכית לקח על עצמו תפקיד חשוב מאוד כשהתחייב לגלם את דמותו של בצלאל גרין, ניצול שואה שמתגורר בהוד השרון. "נפגשתי עם בצלאל שמונה פעמים כדי להיכנס לנעליו ולגלם את סיפור חייו. בהצגה אני נכנס לראשו, לרגשות שלו, לעובדות הנוראות שעבר, למחשבות שלו, וגם בוכה אתו".
לדבריו, הפרויקט הזה חשוב מאוד כי רוב ניצולי השואה לא יהיו כאן בעתיד כדי לספר את הסיפורים שלהם. "בצלאל ראה אותי משחק ואמר לי שאני משחק אותו יותר טוב מהמקור וזו מחמאה גדולה עבורי".
מאיפה כישרון המשחק שלך?
"כישרון משחק זה דבר שנולדים אתו. זה היה החלום שלי מגיל קטן. כבר כילד שיחקתי בתכנית 'שקט משדרים', השתתפתי בחוגי דרמה וחלמתי להיות שחקן, אבל רק בגיל 28 התחלתי לשחק על במה בצורה מקצועית. עד אז עבדתי בעבודות כפיים. תמיד אומרים לי שאני לא נראה שחקן, אני לא מלך היופי, אני לא יודע לשיר או לרקוד אבל אני יודע לגעת באנשים. אני חייב להיות על הבמה כמו מישהו שרעב חייב לאכול".
גולת הכותרת של עבודתו התיאטרלית היא ההצגה "המונולוג של איתן", על חייל קרבי שנפל לסמים בעקבות מאורעות המלחמה. הצגה שעלתה כבר 2,000 פעמים וממשיכה לרוץ בלי הפסקה.
איך אתה מצליח להיכנס לדמויות טראגיות וקומיות?
"אמא שלי נפטרה כשהייתי תינוק. האישה השנייה של אבא שלי נפטרה כשהייתי בגיל 10 והאחרונה ברחה. למרות זאת, אבי היה מלא בשמחת חיים והוא העביר אליי את הרוח האופטימית. היום אני מעביר את האהבה למשחק לבן שלי רני. הוא עושה דברים מדהימים בטיק טוק. הוא לומד במגמת תיאטרון בהדרים ועושה חיל. הוא כשהוא עמד על הבמה בערב סיום השנה בכיתי מרוב התרגשות כשהבנתי כמה כישרון יש לו".
ימפולסקי מקפיד להשתתף בהפגנות נגד הרפורמה וגם לקחת את ילדיו אתו כי מבחינתו זו מלחמה על הבית. כשהוא נשאל האם הוא שוקל לרדת מהארץ אם לא יהיה שינוי הוא מיד נזעק: "בשום אופן לא. אני נשאר כאן לא רק בגלל שאין לי ארץ אחרת, אלא בגלל שאני כל כולי ישראלי. אני אוהב את ישראל, מת על האוכל הישראלי, על האנשים פה. הייתי בארצות הברית מעל שנה ולא מצאתי את עצמי שם. זה לא ציונות ולא שום מילה גדולה. אני פשוט לא אוהב להיות בחו”ל ומרגיש פה בבית".
אחת הסיבות להיצמדות שלו לישראל היא התאונה הקשה שעבר בנו הבכור. "בשנת 2016 הבן שלי היה בטיול ונפל מגובה רב. במשך תשעה חודשים הוא טופל בבית חולים לוינשטיין עם חבלות קשות בראש. אני לא אשכח לעולם כמה אהבה קיבלתי מעם ישראל כשהבן שלי הבכור נפצע. אז ראיתי – ולא בפעם הראשונה – את כל הטוב שיש בעם שלנו".
רק בזירה אחת לא תמצאו אותו – בבחירות למועצה. אחרי שני קמפיינים, שבהם תמך ביואב רוזן ובנווה גור, הפעם הוא בוחר להישאר בבית. "מספיק, זה כבר לא מעניין אותי", הוא אומר. "השקעתי פעמיים את הנשמה והלכתי לחוגי בית. זה לא עשה לי טוב. חוץ מזה, תמיד אלה שאני תומך בהם מפסידים, אז עדיף בשבילם שאני לא אתמוך בהם".
