מאות בני משפחה, חברים ותושבים ליוו למנוחות בבית העלמין בנווה הדר שבהוד השרון את סמל יובל שי סוילם ז"ל, שנפל ביום שישי, 23 באוקטובר, בפיגוע בצומת יהודה סמוך לחברון. יובל, בנם של אמנון וסיון ואחיהם של שירה ואיתמר, היה בן 20 בלבד. הוא שירת כלוחם בגדוד ארי (775) של חטיבת החילוץ וההדרכה. לצדו נפל סמ"ר רון יונתן רויטמן, בן 23 מאשקלון, מפקד כיתה בגדוד.
בעוד המשפחה והעיר כולה מתמודדות עם האובדן הכבד, דודו של יובל, ליאור ימיני, אחיה של אמו סיון, מתקשה להשלים עם נסיבות הפיגוע. לצד הזיכרונות האישיים על האחיין האהוב, הוא מעלה שאלות נוקבות על האופן שבו הצליחו המחבלים להתקרב לכוח.
"לדעתי זה מחדל על מלא", אומר ימיני בכאב. "פשוט לא נראה לי הגיוני שאפשר להחנות כל כך קרוב לכיוון הכוח ולהסתער עליהם בכזאת צורה. אני חושב שזו הפקרות. הפקרות מוחלטת".
"הוא היה ילד עם ערכים, תמיד ידע לחזק את המשפחה"
מאחורי תמונתו של הלוחם המחייך מסתתר סיפורו של צעיר שאהב את החיים, את החופש ואת האנשים הקרובים אליו.
"הייתה לו משמעות גדולה בשביל המשפחה שלנו. הוא תמיד היה מסתכל על הטוב, מפרגן לנו. ילד צנוע", מספר ימיני. "בתור דוד שלו, הוא אף פעם לא שיחק איתי באיזה אגו כזה, במילים, או אמר לי איזה משהו. תמיד הוא היה מכבד, באמת".
לדבריו, יובל היה צעיר בעל רגישות מיוחדת לסובבים אותו. הוא ידע לעודד את הוריו ואת אחיו, לפרגן ולהעניק תחושה טובה גם ברגעים קשים.
"הוא היה ילד עם ערכים, הערכים שאני מאחל לכל ילד אצלנו במדינה. הוא היה תמיד משדר אופטימיות לאחים שלו, להורים שלו גם כשהיה קשה לאחד מבני הבית".
אחד הזיכרונות הקטנים שנותרו חקוקים בלבו הוא הדרך שבה יובל נהג להחמיא לאמו סיון. לפעמים היו אלה רק שלוש מילים פשוטות: "אמא, את יפה".
נסיעות ספונטניות לאילת, חדר כושר והמבורגרים
יובל אהב את החופש שלו. הוא נהנה מנסיעות ספונטניות לאילת, התאמן בחדר כושר, עסק בספורט ובילה עם חברים.
"הוא אהב להיות חופשי – זה מה שגרם לו אושר", מספר דודו.
גם האהבה לאוכל הייתה חלק מהקשר ביניהם. יובל אהב לנסות מסעדות ומנות חדשות, ולא פעם התייעץ עם דודו לאן כדאי לצאת לאכול.
"הוא היה שואל אותי איזה המבורגר כדאי לי לאכול, ואיזה מסעדות אתה ממליץ לי".
כשנשאל על תוכניותיו של יובל לעתיד, ימיני מודה שאינו יודע. בני המשפחה נתנו לו את המרחב שלו וסמכו על שיקול דעתו.
"היינו סומכים עליו, כי היינו יודעים מי הוא", הוא אומר.
"קיוויתי שהוא רק פצוע"
את הבשורה על הפיגוע קיבל ימיני בבוקר יום שישי, כשהיה בביתו ברמת השרון.
"הייתי במיטה בחדר, ואז אמא שלי התקשרה אליי בבהלה ואמרה לי שסיון התקשרה אליה בוכה, צורחת, ושהיה פיגוע ושיובל היה מעורב".
ימיני מיהר להתקשר לאחותו סיון, אך באותם רגעים גם היא עדיין לא ידעה מה מצבו של בנה. הוא ירד לרכבו בחניון התת־קרקעי של הבניין, ובמשך דקות אחדות נותר ללא קליטה.
כשיצא מהחניון התקשרה אליו אמו שוב. הפעם כבר נשמעה הבשורה הקשה מכול: יובל נהרג.
עד לאותו רגע, הוא מספר, עוד נאחז בתקווה שאחיינו נפצע ושניתן יהיה להצילו.
"איך אפשרו למחבלים להגיע כל כך קרוב?"
לצד הכאב והגעגועים, ימיני מבקש תשובות על נסיבות הפיגוע. לדבריו, לאחר שצפה בתיעוד האירוע, הוא מתקשה להבין כיצד הצליח רכב המחבלים להגיע לקרבה כזו ללוחמים, באופן שאפשר למחבלים לצאת מהרכב ולהפתיע את הכוח.
ימיני סבור כי היה צורך בכוח נוסף שיצפה על האזור ויוכל לזהות את התקרבות המחבלים ולהגיב בזמן.
"אני חושב שזו הפקרות. הפקרות מוחלטת", הוא חוזר ואומר.
לדבריו, יובל הבחין שמפקדו נורה ולא היה מסוגל להפקיר אותו. גם אביו אמנון התייחס בהספדו לניסיונו של יובל להציל את חברו.
חשוב להדגיש כי הדברים מבטאים את התרשמותו האישית של ימיני מהסרטון שבו צפה, ולא ממצאים של תחקיר צבאי. השאלות שהוא מעלה על היערכות הכוח, המרחק שבו נעצר רכב המחבלים והאפשרות לזהות את האיום מוקדם יותר, הן שאלות שלדעתו מחייבות בדיקה ומתן תשובות למשפחה.
בשיחה מביע ימיני גם תמיכה בדרישת המשפחה לגרש את משפחות המחבלים, אך חוזר ומדגיש כי מבחינתו השאלה המרכזית היא כיצד ניתן היה להגן טוב יותר על הלוחמים.
"חשבנו שיהיה לו עוד כל כך הרבה זמן": הפרידה הכואבת בבית העלמין
מאות בני משפחה, חברים, שכנים ותושבי הוד השרון הגיעו לבית העלמין בנווה הדר כדי ללוות את יובל בדרכו האחרונה. ההספדים שנישאו מעל קברו חשפו את עומק השבר המשפחתי ואת דמותו של הצעיר הצנוע והחייכן שחייו נגדעו.
אביו אמנון ספד לבנו הבכור בקול שבור:
"יובל, עלם חמודות, נעים הליכות, עניו וצנוע, חייכן, ילד טוב שכולו טוב. הילד שלנו רק בן 20… היו לו עוד כל כך הרבה חלומות. חשבנו שיהיה לו עוד כל כך הרבה זמן, ורצינו לראות אותו משתחרר, מטייל, מתאהב, בונה חיים… ועכשיו אנחנו נשארים עם הגעגוע והכאב".
בהמשך דבריו התייחס האב לרגעיו האחרונים של יובל ולניסיונו להציל את חברו.
"יובל נלחם, הוא יכל… הוא לא חשב עלינו, הוא רצה להציל את החבר שלו. הבית שלנו התפרק, לנו לקחו את הנשמות… אל תתנו להם לחגוג על חשבוננו".
אחותו שירה נפרדה מאחיה הגדול במילים אישיות ומרגשות, שתיארו את הקשר המיוחד ביניהם.
"אינפיניטי. רק ביום האחרון הבנתי את המשמעות האמיתית. כמובן שזה רק מושג מתמטי, אבל הוא נוגע עמוק בפנים – לנצח, לנצח אתה הולך להיות חקוק בליבי".
"אני לא אתן למחבלים את התענוג לשבור גם את רוחי… רק אני ואתה יודעים מה הרגשנו אחד לשני, רק אנחנו יודעים את המחוות הקטנות. שפה של סודות הייתה בינינו, שפה של מעשים".
ראש העיר אמיר כוכבי: "גיבור שבגופו עצר מחבלים והציל חיים"
ראש עיריית הוד השרון, אמיר כוכבי, ספד ליובל והדגיש את דמותו של הצעיר הצנוע, שחיוכו הפך לסמל של האובדן הכבד.
"בתמונה שראתה כל המדינה אתה מחייך, לבוש במדים שאהבת. החיוך שלך גדול ויפה, אבל גם מבויש, כמוך – לא מוחצן".
כוכבי התייחס גם לגבורתו של יובל ברגעיו האחרונים:
"עכשיו יובל, אתה כבר לא רק ילד, כבר לא רק חייל. עכשיו אתה גם גיבור, לא רק באופי אלא במעשה – גיבור שבגופו עצר מחבלים והציל חיים".
ראש העיר פנה להוריו של יובל, סיון ואמנון, ולאחיו שירה ואיתמר, והבטיח כי קהילת הוד השרון תמשיך ללוות ולחבק את המשפחה.
"בכל חייך לא עזבת את נווה הדר מבלי לחזור, ועכשיו אתה באדמתה לנצח. יהי זכרך ברוך".
"אתגעגע אליו. למכלול שלו, לכולו"
בסיום השיחה, כשנשאל ליאור ימיני למה יתגעגע יותר מכול, הוא אינו מחפש מילים גדולות.
"אליו. למכלול שלו, לכולו".
על הנצחתו של יובל עדיין מוקדם לו לדבר. הוא מאמין שהמשפחה תמצא את הדרך להנציח את זכרו, אך כעת הכאב טרי מדי.
בינתיים נותרו הזיכרונות: הנסיעות הספונטניות, האהבה לספורט, הבילויים עם החברים, השיחות על המבורגרים, והצעיר שתמיד ידע למצוא מילה טובה לאמו ולבני משפחתו.
מאחורי תמונת החייל המחייך נותרה משפחה שאיבדה בן, אח ואחיין אהוב, וקהילה שלמה שנפרדת מצעיר בן 20 שחלם על החיים שעוד נכונו לו.
יהי זכרם של סמל יובל שי סוילם ז"ל וסמ"ר רון יונתן רויטמן ז"ל ברוך.
