אף פעם לא מאוחר להיות נינג'ה

הדס כהן (36) מהוד השרון הקדישה את כל ילדותה לספורט. כשהיא הייתה בת 18 תכננה לעולם לא לחזור אבל הכל השתנה כשצפתה לפני כמה שנים עם ילדיה בתוכנית "נינג'ה ישראל"

Share on facebook
Share on twitter
Share on whatsapp
Share on email

היא הייתה חברה בנבחרת ישראל בהתעמלות מכשירים, אלופת ישראל לבוגרות 3 שנים רצופות ואלופת אירופה. את אולימפיאדת סידני פספסה בגלל פציעה אחרי כמה פציעות קשות נוספות – עזבה את עולם הספורט לחלוטין. היא הייתה בת 18 ותכננה לעולם לא לחזור אבל הכל השתנה שצפתה לפני כמה שנים עם ילדיה בתוכנית "נינג'ה ישראל".

"הילדים הם אלה שהעלו את הרעיון להשתתף בתוכנית", היא מספרת. "הם יודעים שהייתי ספורטאית ושאלו אותי בתמימות: "אמא, גם את יכולה לעשות את זה?" עניתי להם – ברור. ממש ככה".

אבל זה לא היה ממש ברור. אחרי שהדס הפסיקה להתאמן באופן מקצועי הבריחה שלה מספורט הייתה מוחלטת. היא שירתה בצבא כמדריכת חובשים, התחתנה עם בעלה, עורך הדין שי עובדיה, בגיל 30 כבר היית סמנכ"לית בחברת ייעוץ ואמא לתאומים בני שלוש. 

"אחרי חצי שנה בתפקיד הבנתי שלמרות שמאוד רציתי אותו, הוא לא בשבילי. הידיעה הזאת, יחד עם הסטרס שהייתי בו, הביאה להמון תסכול. ספורט לא עשיתי מאז שהתגייסתי ואת הפיצוי מצאתי באכילה. העלתי הרבה במשקל וכבר לא ידעתי מי אני. התפרצה אצלי מחלה, היא לוותה בהמון כאבים פיזיים". 

אחרי שעברה מספר רופאים, היא אובחנה כסובלת מתסמונת גניקולוגית בשם וסטיבוליטיס.

"הייתי בת 31 ואחרי לידה כשהגעתי לרופא המומחה בתחום. הוא אמר לי "אני מצטער, אבל הבאת את עצמך למצב בלתי הפיך ואני לא יכול לנתח אותך". זה היה היום הכי שחור בחיי. אמרו לי שאין פתרון לבעיה, הצמידו אותי עם הגב לקיר, ולא ידעתי מה עושים עם זה? החלטתי שחייב להיות איזה פתרון כי ככה אני לא רוצה להמשיך לחיות. החיים עם המחלה היו מלאים כאבים ומוגבלות פיזית, בושה והרבה הסתרה".

איך הגעת משם לנושא התזונה?

"במקרה נחשפתי לתכני תזונה טבעית, והחלטתי לנסות. מה כבר היה לי הפסיד? אימצתי כל מיני עקרונות ודבר ראשון הוצאתי אוכל מעובד מהתפריט שלי –  קולה זירו, טבעול, פריכיות, חטיפי בריאות.."

פריכיות וחטיפי בריאות? זה נשמע מאוד בריא, לא?

"זה נשמע שיא הבריאות למי שלא מבין בבריאות אבל זה לא כמו לאכול תמרים ואגוזים בצורתם הטבעית. יש בזה מלא חומרים לא טבעיים וזה גם מאוד ממכר כי לחומרי טעם וריח ולחומרים משמרים מוסיפים תוספים. אחרי כמה זמן התחלתי להרגיש יותר טוב. ירדתי במשקל קצת, חזרה לי המוטיבציה לכושר, ומשם כבר הבנתי שמשהו טוב קורה פה והחלטתי ללכת ללמוד את תחום התזונה. היום אני במרחק שש שנים מהמחלה ויכולה להגיד שאני בריאה לחלוטין, טוב לי ואני אוהבת את הגוף שלי ואת עצמי. היום אני מעבירה סדנאות לתזונה טבעית ומרגישה שאני משנה לאנשים אחרים את החיים".

הדס נולדה וגדלה בהוד השרון, אם כי בצורה קצת שונה מרובנו. בתור ילדה שעוסקת בספורט באופן מקצועי ותחרותי, סדר היום שלה היה עמוס ומפרך.

"היינו מתאמנים 9 אימונים בשבוע. שלושה ימים פעמיים ביום, שלושה ימים אימון אחד, ושבת מנוחה. בגלל הספורט למדתי ברמת השרון ב"אלון" אבל האימונים עצמם היו בהדר יוסף, במסגרת הפועל תל אביב. אבא שלי היה לוקח אותי לבית הספר ברמה"ש בשבע בבוקר, אמא הייתה מכינה לי אוכל לכל היום, וכסף למוניות. בימים שבהם היה לי רק אימון אחד הייתי לומדת עד הצהריים, עולה על מונית להדר יוסף, ומספיקה קצת לנוח ולעשות שיעורים עד האימון שנמשך עד שמונה בערב. בימים של אימון כפול, הייתי מתחילה עם אימון בוקר בהדר יוסף, לוקחת מונית לביה"ס, ומשם שוב מונית להדר יוסף".

זאת השקעה מטורפת לילדה. מה דרבן אותך?

"זה לגמרי בא ממני. הורי מעולם לא דחפו אותי או אמרו לי מה לעשות, אבל כל הזמן היו סביבי כסביבה תומכת. לקחו אותי כל יום בבוקר ובערב, הכינו אוכל, קנו לי ציוד, מימנו נסיעות וטיסות לחול. כל שבת כמעט הייתי בתחרות והם היו באים איתי ואבא גם היה טס איתי לחו"ל". 

מאיפה האמביציה והנכונות לעבודה קשה?

"אני לא יודעת אם זה הטבע שלי, משהו שנולדתי איתו או ככה חונכתי. בבית לימדו אותי לרדוף אחרי החלום, לעבוד קשה ולהשיג אותו. ידעתי שלא מפחדים מעבודה קשה ושבשביל להצליח צריך קצת לסבול. ביום שבו אמרתי שאני רוצה לפרוש אבא שלי אמר "סבבה". אחרי הכל בעולם הזה בגיל 18 את כבר נחשבת זקנה".

לא הייתי אומרת זקנה, אבל בוודאי היית מאוד בוגרת לגילך..

"כל החיים אני מתבגרת יותר מהר מאחרים ותמיד אומרת שאני מקדימה את זמני בעשר שנים. בצבא כמדריכת חובשים מאוד נהניתי ואפילו רציתי ללמוד רפואה בחו"ל אבל אז הכרתי את בעלי ולא רציתי לעזוב". 

והילדים? אין ספק שקיבלו ממנה את הכישרון והאהבה לספורט. התאומים בני ה 9 וחצי משחקים כדורגל בליגה של הוד השרון והבת הקטנה (4 וחצי) מוכשרת אף היא בספורט. מה הם אוכלים?

"בבית הילדים אוכלים כמוני וכמו בעלי ובחוץ, אצל חברים או אצל סבתא, הם אוכלים מה שהם רוצים. אצלי שום דבר לא פנאטי. אני חיה בעולם מאוזן ולא בעד הימנעות משום דבר – רק בחירה. אחרי שאת סובלת כל כך הרבה שנים את מבינה איך את לא רוצה לחיות, ואיזה מחירים את לא מוכנה יותר לשלם ומכאן הבחירה".

הדס היא בעלת תואר ראשון במנע"ס ומדעי ההתנהגות מהמכללה למנהל, ותואר שני במנע"ס באוניברסיטה הפתוחה. לפני שחלתה, עבדה כיועצת ארגונית, וכמו בכל תחום השקיעה והצליחה מאוד עד שהגיעה לנקודה שבה הגוף שלה אותת לה – עד כאן. בזמן הריאיון היא בדיוק יוצאת מ(עוד) טיפול פיזיותרפיה, אחרי ניתוח שעברה לפני שלושה וחצי חודשים בעקבות פציעה. זהו הניתוח השמיני במספר בחייה.

אחרי כל כך הרבה פציעות וניתוחים את לא מפחדת להמשיך?

"פציעה זה חלק מהעולם של הספורטאים ואני כבר לא חוששת. אני במקום אחר ממה שהייתי פעם והנינג'ה מבחינתי זה תשוקה. אני נהנית ואוהבת את זה כמו אויר לנשימה, ואם לא אהיה בנינג'ה, יהיה לי אתגר אחר, כי עמידה באתגרים זאת ההתקדמות שלי. אני צומחת בתוך המסע הזה ומה שיהיה יהיה. אני רק מקווה שאהיה כשירה לעונה הבאה".

כתבות קשורות

Share on facebook
Share on twitter
Share on whatsapp
Share on email

השארת תגובה

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן