יש אנשים שבשלב מסוים בחיים מחליטים להוריד הילוך. אצל שייע פייגנבוים שחקן כדורגל לשעבר, מאמן ואושיית רשת מהוד השרון, נדמה שההילוך הזה פשוט לא קיים. יותר מחמישה עשורים אחרי שהיה חלק מנבחרת ישראל היחידה שהגיעה למונדיאל, הוא ממשיך לחיות ולנשום כדורגל, לשדר, להצטלם, להופיע בטלוויזיה ולהיעצר ברחוב על ידי אנשים שמבקשים סלפי. וכששואלים אותו על גיל, הוא בכלל לא מבין מדוע המספר הזה אמור לעניין מישהו.
"אין לי גיל", הוא אומר. "אף פעם לא אמרתי בישראל בן כמה אני. למה זה מעניין מישהו? נגיד אמרת על בן אדם 50, 60 או 70, מה זה נתן לבן אדם האחר? שום דבר. סתם סטיגמה. זו סתם שאלה. אני תמיד אומר שאמא שלי קרעה את המסמכים. אני נולדתי באוסטריה, וזהו".
פייגנבוים, תושב הוד השרון, אב לארבעה וסב לשבעה נכדים, לא נשמע כמו מי שמתכנן בקרוב להחליף את המיקרופון בכורסה. "אני משתדל כמה שפחות לשבת בבית". כיום הוא ממשיך לשדר ספורט ברדיו 103FM, ולאחרונה שידר גם את משחק הליגה בין מכבי נתניה לבני סכנין. האהבה לכדורגל, מבחינתו, אינה מקצוע שבחר אלא כמעט סיפור חיים שנקבע עבורו מראש.
איך אתה מסביר את התשוקה הזאת למגרש גם אחרי כל כך הרבה שנים?
"אפשר להגיד שנולדתי על כדורגל. נולדתי באוסטריה על מגרש כדורגל שאבא שלי שיחק בו. בית החולים היה עם החלונות על קו הרוחב של האצטדיון, ואבא שלי שיחק שם, ושם בבית החולים נולדתי. זאת אומרת – על מגרש כדורגל. אחר כך, כשהגענו לארץ, הייתי צעיר מאוד וגרנו ליד 'באסה', שזה בלומפילד של היום. המגרש היה מאה מטר, ואפילו פחות, מהבית שלי. כל החיים זה היה כדורגל".
גם כשמנסים להוציא ממנו לרגע את הכדורגל ולשאול איזה מקצוע אחר היה בוחר, הוא לא משתף פעולה. "כדורגל. אין לי מקצוע אחר", הוא צוחק. "ברחתי מבית הספר בשביל לשחק. הייתי גם מאמן שלושים שנה".
גולסטאר? "הכול תלוי בי"
לצד הדור שמכיר אותו מהפועל תל אביב ומנבחרת ישראל, נוצר בשנים האחרונות דור אחר לגמרי שמכיר את שייע בעיקר מ"גולסטאר". שם המזג החם, הישירות והפלפל שהביא פעם למגרש קיבלו במה חדשה. לאחרונה פורסם כי הוא עשוי לעזוב את התוכנית אחרי שנים ארוכות, אבל פייגנבוים מבהיר שמבחינתו הדברים רחוקים מלהיות סגורים.
אז אתה עוזב את גולסטאר?
"בינתיים יכולים להגיד. נפגשנו לא מזמן מבחינתי הדברים לא סגורים. אם טוב לי אני אעשה את זה, ואם לא טוב לי לעזוב. בקרוב הולך לצאת סרט שני שצילמתי – 'גולדסאר 2', זאת אומרת שאני עוד בפנים, נכון?"
"היום יש כסף ים, אבל אין את התשוקה"
עבור פייגנבוים, השוואה בין הכדורגל של היום לכדורגל של הדור שלו נוגעת בנקודה רגישה. הוא היה חלק מנבחרת ישראל שהעפילה למונדיאל 1970 במקסיקו, הישג שישראל עדיין לא הצליחה לשחזר.
לפני 56 שנה היית חלק מהנבחרת היחידה של ישראל שהגיעה למונדיאל. כשאתה רואה את הכדורגל הישראלי של 2026, אנחנו קרובים יותר או רחוקים יותר משם?
"אנחנו רחוקים. כשאנחנו הצלחנו להגיע לגביע העולם היו רק 16 נבחרות בגביע העולם. ישראל הייתה ביניהן. אחרי תקופה שלא עלו ולא עלו, בעולם התחילו להגדיל את מספר הנבחרות. היו 32, ועכשיו כבר הרבה יותר. תארי לך מה זה – כמעט כל העולם כבר במונדיאל ואנחנו לא הגענו. וזה אומר שהיינו נבחרת חזקה מאוד. שיחקנו נגד שוודיה, אורוגוואי ואיטליה. איטליה ואורוגוואי שתי אלופות עולם. נפלנו בבית כזה והיה לנו רק הפסד אחד. הוכחנו שגם במונדיאל עצמו אנחנו לא פראיירים".
ומה חסר לכדורגלן הישראלי של היום?
"היום יש כסף ים, ים. אנשים מיליונרים, אז לא היה. אבל אין את התשוקה כמו שפעם הייתה. אנחנו שיחקנו עבור הסמל. שפיגלר בנתניה, שפיגל במכבי תל אביב, אני בהפועל תל אביב – כל אחד היה מהסמלים של האגודה. היום כל שחקן שנותן שנה-שנתיים ברמה נמכר ישר לחוץ לארץ, ואז הוא כבר לא יכול להיות פה סמל של מועדון. אנחנו היינו סמלים".
הוא משוכנע שגם אם היה מקבל היום תפקיד בנבחרת, אחד הדברים שהיה מנסה להחזיר הוא אותה אהבה למשחק. "אני חושב שהייתי יכול לעשות הרבה דברים חיוביים, וגם ללמד את האהבה לכדורגל. אני ויתרתי וברחתי מבתי ספר בשביל לשחק. כל החיים שלי היו על מגרש כדורגל, הייתה לי את התשוקה".
הפסל שהוא עדיין מחכה לו
אם יש נושא שבו פייגנבוים אינו מתכוון להצטנע, זו המורשת שלו בהפועל תל אביב. בעבר דובר על האפשרות להציב פסל שלו ליד בלומפילד, והוא עדיין חושב שזה רעיון מתבקש.
"כשמדברים על הפועל תל אביב, אין סיכוי לאף בן אדם לעבור אותי. אני מלך השערים של הפועל תל אביב, אני סמל של הפועל תל אביב. וכשמלך שערים ואי אפשר לעבור אותו, אז אפשר כבר לעשות פסל, לא?"
לדבריו, כשהוא נוסע לחו"ל עם הנכדים הוא מקפיד לקחת אותם לראות כיצד מדינות אחרות מנציחות את אגדות הכדורגל שלהן. "נסענו לגרמניה ואני קופץ איתם לראות את השחקנים הגדולים, בקנבאואר, גרד מילר. בברזיל יש את פלה וכל אלה ששיחקו איתי במונדיאל. בכל מדינה יש סמלים שהיו בכדורגל העולמי. הדבר היחידי שלא עשו זה בישראל".
והוא מסביר מדוע לדעתו גם שיאו בהפועל תל אביב יתקשה להישבר: "אם יקום שחקן שיהיה אפילו עשר פעמים יותר טוב משייע, אחרי שנה האגודה תמכור אותו. מי שטוב, מבקיע גולים ומצטיין – קונים אותו בחוץ לארץ. אז הוא כבר לא משחק בישראל ולא יכול להגיע למספרים האלה".
מה נותן לך את הדרייב להמשיך להיות כל כך פעיל?
"יש לי דרייב גדול מאוד. ככה הייתי גם במגרש. היה לי פלפל. יש לי מוטיבציה גדולה מאוד בכל דבר שאני מתעסק בו ואני מנסה להראות את זה. אנשים מצלמים איתי ברחוב או בכל מקום. אני מרחם על אשתי. אנחנו הולכים, נגיד, לאכול, פתאום עוצרים אותי ורוצים להצטלם. אני מצטלם ואשתי עומדת בצד. אחר כך עוד שניים-שלושה רואים מתוך המכוניות, עוצרים, יורדים ואומרים שגם הם רוצים להצטלם, ואנחנו בכלל בדרך לארוחה. מצד אחד אני מאוד נהנה ושמח שאני ממשיך לעשות את זה, גם בגולסטאר ובכל הדברים האלה, ומצד שני – אני גם איש משפחה".
אנחנו נכנסים לתוקפת החגים ולזמן סליחות. יש מישהו שהיית רוצה לבקש ממנו סליחה? אתה ידוע לא רק בכדורגל במזג החם שלך.
"אני לא בן אדם שפוגע באנשים ואני שמח שזה ככה, אני הכי ישר בעולם. יש לי לב טוב, לב שלא שונא אנשים. אני חושב שזה מה שהקרנתי על כל מי שמכיר אותי – רוח טובה ונאמנה. אף פעם לא עשיתי משהו לבן אדם שהוא יצטרך לכעוס עליי".
ומה לגבי העימותים שראינו לאורך השנים בגולסטאר, למשל עם אייל גולן שעמו היו לך מריבות בקשר להנהגת הקבוצה?
"זו התוכנית. התוכנית היא גם להתווכח. אם לא יהיו הריבים אז התוכנית הזאת היא מצליחה. נכון שיש לי מזג חם, אבל אני יודע לעצור. אני יודע לעצור את עצמי גם אם אני אש על מישהו או אם מישהו פגע בי. והרבה פגעו. אבל אני ממשיך הלאה".
אז יש מישהו שדווקא צריך לבקש ממך סליחה?
"יש כאלה אבל אני מעדיף שלא לנקוב בשמות".
כשפייגנבוים מביט לאחור, קשה למצוא אצלו חרטה. הוא מזכיר בגאווה את אולימפיאדת מקסיקו 1968, את המונדיאל, את נבחרות ישראל, האליפויות, גביע המדינה וגביע אסיה לאלופות עם הפועל תל אביב.
"אני לא מצטער בקריירה, אני לא מצטער בכלל. הייתי באולימפיאדה, הייתי בגביע העולם, הייתי בנבחרות הנוער, לקחנו אליפויות וגביע המדינה וגביע אלופת אסיה. עשיתי דברים שאי אפשר יותר לעשות".
גם המחשבה על הזדקנות או על האפשרות שיום אחד כבר לא יהיה רלוונטי אינה מטרידה אותו. "כלום לא מבהיל אותי, מפני שהכול עשיתי – ועוד עושה את הכול. זה העולם שלי".
כשהוא נשאל לסיום מה הוא מאחל לעצמו לשנה החדשה, אין לו רשימת מטרות חדשה, אין חלום על עוד תוכנית טלוויזיה ואפילו לא בקשה לעוד תואר בכדורגל. אחרי חיים שלמים על המגרש ומחוצה לו, הבקשה שלו פשוטה הרבה יותר.
"מה אפשר כבר לבקש? רק בריאות. שנמשיך לזמנים טובים, שנהנה ממה שנשאר. שכל המשפחה שלי תהיה בריאה ושנמשיך הלאה בעשייה".
