צביקה גנדלמן (75), תושב הוד השרון, חושף בספרו החדש "להתחיל מאפס" את סיפורו מעורר ההשראה. בספר הוא מתאר את הקרב שניהל מול גופו ונפשו, את התמיכה הבלתי מתפשרת של רעייתו גילי, ואת התובנות שהוא מבקש להעביר לכל מי שמתמודד עם משבר.
עד לפני שבע שנים חייו של גנדלמן התנהלו במסלול ברור. הוא נולד בתל אביב, למד בתיכון עירוני א' במגמה אלקטרונית ובהמשך השלים לימודי ראיית חשבון וכלכלה באוניברסיטת תל אביב. במשך עשרות שנים עסק בניהול חברות. לצד הקריירה המקצועית, הקפיד לטפח גם את הגוף ואת הנפש.
"מעולם לא הייתי אדם של עבודה בלבד", הוא מספר. "אני מתאמן שנים רבות, יש לי חגורה שחורה בשיטת דניס, ובמקביל עסקתי הרבה מאוד בהתפתחות אישית. למדתי קבלה במשך שנים, תרגלתי מדיטציות מסוגים שונים, ותמיד עניינו אותי כלים שיכולים לפתח את האדם. היום אני מבין שכל הדברים האלה, שכל אחד מהם נתן לי משהו קטן, עזרו לי מאוד להתמודד כשנפלתי."
גנדלמן נשוי לגילי, אב לשלושה בנים וסב לארבעה נכדים. בזמן הריאיון כבר המתינו במשפחה לנכדה החמישית.
"ואז, בלי שום סימן מוקדם, הכול השתנה"
לפני שבע שנים תקף אותו חיידק אלים שפעל בשתי חזיתות במקביל: שלוחה אחת הגיעה למוח וגרמה לאירוע מוחי קשה, והשנייה פגעה במסתם הלב והרסה אותו – עד שנדרש ניתוח דחוף להחלפתו.
הוא הועבר בין בתי חולים, אך למרות הצורך בניתוח מיידי, החליטו הרופאים להמתין מספר ימים מחשש שהמוח לא יעמוד בהתערבות הרפואית.
"אחרי הניתוח אני זוכר שהתעוררתי בחדר גדול. הדבר היחיד שנחרט לי בזיכרון היה הרבה שעונים מסביב. בזמן שאני בכלל לא מבין מה קורה, המשפחה והחברים נמצאים בחוץ ומחכים לדעת אם אחזור אליהם. אלא שהניתוח היה רק תחילתו של מסע ארוך ומייסר.
"מצאתי את עצמי פגוע גופנית, נפשית ומנטלית. סבלתי מהתקפי חרדה, מדיכאון, ולא הייתי מסוגל לעשות פעולות בסיסיות. לא יכולתי לפתוח מחשב, לא לקרוא, אפילו פעולות פשוטות הפכו למשימה בלתי אפשרית. בשבועות הראשונים הדבר היחיד שהצלחתי לעשות היה ללכת. אפילו לשבת בשקט לא הייתי מסוגל. הייתי חייב להיות בתנועה."
אחד הרגעים שנחרתו בזיכרונו התרחש בבית החולים. בכל בוקר נהג להסתובב במסדרונות ולהקשיב לשיחות הצוותים הרפואיים. ערב אחד שמע את רשימת המטופלים שאמורים להשתחרר, והשם שלו לא הופיע.
"פשוט לא הייתי מסוגל להישאר שם. ראיתי את אחד הפרופסורים שניתחו אותי, ניגשתי אליו ואמרתי לו בצורה ברורה: 'עכשיו אתה משחרר אותי'. הוא הסתכל עליי, שתק כמה שניות, ואז אמר: 'עכשיו אתה תשתחרר'. וכך באמת קרה."
כשאני אומרת לו שלמעשה לקח את גורלו לידיו, הוא מסכים.
"כן. הלכתי עם התחושה הפנימית שלי. לא ישבתי לנתח את הדברים בצורה שכלתנית. פשוט ידעתי שזה מה שאני צריך לעשות."
אבל החזרה הביתה לא סימנה את סוף המשבר, אלא את תחילתו של מסע השיקום.
"לקח בערך שנה עד שהרגשתי שאני חוזר לעצמי. היו עליות וירידות, אבל בכל פעם הצלחתי להתקדם עוד קצת. את כל השנה הזאת תיארתי אחר כך בספר 'להתחיל מאפס'."
מתי עלה הרעיון לכתוב את הספר, ובמה בדיוק הוא עוסק?
"הספר נכתב על שנה מתוך ההתמודדות שלי עם המחלה שתקפה אותי. כתבתי על מה שעבר עליי ועל הדרך שלי להתמודד עם זה. יש בספר הרבה הומור, לא רק קושי", הוא אומר בחיוך.
אחד הפרקים המטלטלים ביותר בספר עוסק בתחושה שליוותה אותו בתקופת האשפוז.
"הרגשתי ששדים תוקפים אותי. אף פעם לא חשבתי במונחים כאלה לפני כן, אבל כך בדיוק הרגשתי. לא ידעתי לתת להם צורה או צבע, אבל מבחינתי הם היו אמיתיים. הם תקפו אותי מכל הכיוונים ואני נלחמתי בהם. רק אשתי הבינה שאני בכלל לא בפוקוס. כלפי חוץ עוד הצלחתי להיראות יחסית רגיל, אבל בפנים התחוללה מלחמה.
"הספר הזה ישב לי על הלב. הייתי חייב לכתוב אותו. הוא לא נכתב בשבילי בלבד, אלא בשביל כל מי שמתמודד עם משבר. הוא מספר איך אדם רגיל, שנקלע למציאות בלתי אפשרית, מצליח לאסוף את עצמו ולהתקדם צעד אחר צעד. הכתיבה הייתה חלק בלתי נפרד מהריפוי. היא הרגיעה אותי. היא עזרה לי לעשות סדר בתוך הסערה שהייתה בי."
מהיכן הגיע הכוח להמשיך ולהתמודד עם כל מה שעברת?
"יש לי כוחות פנימיים, אבל בלי אשתי גילי אני לא חושב שהייתי מצליח. היא עטפה אותי בכל דבר. היא לקחה אותי לטיפולים, נשארה איתי, עודדה אותי ולא ויתרה לי. כשהייתי צריך מישהו שיוביל אותי, היא הייתה שם.
"אחת היוזמות שלה הייתה ליצור קשר עם מטפלת שעבדה גם עם הזמר צביקה פיק. היא התקשרה אליה ושאלה אם תסכים לטפל גם בי. נסענו אליה, ובהמשך עברנו לעבוד מרחוק. היא עזרה לי מאוד להחזיר חלק מהזיכרון ומהריכוז."
המלחמה האמיתית הייתה בנפש
מול הדיכאון, מספר גנדלמן, הוא לא היה פסיבי לרגע.
"כל הזמן ניסיתי למצוא דרכים להילחם בו. לפעמים אפילו הייתי צועק עליו. מבחינתי זאת הייתה מלחמה. התקפי החרדה הפכו לחלק בלתי נפרד מחיי. מי שלא עבר התקף חרדה לא באמת יודע מהו פחד. כשזה מגיע, זה כמו טייפון שמסתער עליך.
"כשהשתחררתי אמרו לי שלא אוכל לעלות מדרגות ושאני צריך ללכת שעתיים-שלוש ביום. בגלל שכל השנים התאמנתי, הצלחתי לעלות במדרגות לאט מאוד, רגל אחרי רגל. הגוף התאושש יחסית טוב. הנפש הייתה הסיפור האמיתי.
"בהמשך הצלחתי להתמודד עם התקפי החרדה. הבנתי שאם אצליח להסיט את עצמי כבר בשנייה הראשונה, אוכל להחליש את ההתקף. לפעמים זה היה סודוקו, לפעמים תשבץ. כל אחד צריך למצוא את הכלי שמתאים לו."
כשהכתיבה הפכה לחלק מההחלמה
במהלך השיקום גילה גנדלמן גם את כוח הכתיבה. למרות שבנעוריו כלל לא ראה בעצמו אדם כותב, הכול השתנה בעקבות ברכה שנשא ביום הולדת של חבר. אחד הנוכחים עודד אותו להשתתף בתחרות סיפורים קצרים, ושני הסיפורים ששלח נבחרו מתוך אלפי יצירות.
בהמשך פרסם קובץ סיפורים באנגלית באמזון, ובהמשך גם את ספר הילדים "מאיה ואמבטיה", שנקרא על שם נכדתו. אבל את החשיבות הגדולה ביותר הוא מייחס דווקא לספרו החדש, "להתחיל מאפס".
כיום הוא מרצה בפני קהלים שונים על סיפורו. התגובות, לדבריו, מחזקות אותו.
"אנשים באים אליי אחרי ההרצאות ואומרים שלא היה להם מושג מה עברתי. מבחינתי הספר הוא הצעקה שלי, אבל גם התקווה שלי. כתבתי את הספר כדי שאנשים יוכלו ללמוד ממה שעברתי ולקבל תובנות. אני מקווה שהוא יגיע להרבה אנשים. הוא מיועד לכל מי שחווה משבר בחייו, וגם למשפחה שמלווה אותו."
גנדלמן מדגיש שאין שיטה אחת שמובילה להחלמה.
"קבלה, מדיטציה, NLP, ספורט, טיפול, כתיבה – אף אחד מהם לא הוציא אותי מהמצב לבדו. אבל כל אחד מהם נתן לי עוד לבנה קטנה בדרך החוצה."
"אל תוותרו על עצמכם"
לסיום, הוא מבקש להעביר מסר לכל מי שנמצא היום במקום שבו הוא היה לפני שבע שנים:
"תהיו נחושים. תילחמו עם כל מה שיש לכם. קחו כל עזרה שאפשר לקבל, ואל תוותרו על עצמכם. גם כשהדרך נראית בלתי אפשרית, תמשיכו לעשות עוד צעד ועוד צעד. בסוף, כל צעד כזה מקרב אתכם למקום הכי טוב שאפשר להגיע אליו."
