דניאל וייס: "אני רוצה שיכירו אותי קודם כול כאמן"

מהילד המופנם שהתיישב ליד הפסנתר ועד "הכוכב הבא" והבמות עם שלמה ארצי: דניאל וייס הפך את המוזיקה לדרך חיים. עכשיו הוא מגיע למופע אינטימי בבאבי בר בהוד השרון ומספר על היצירה, הדרך שעבר והחלום להגיע הכי רחוק, המוזיקה שנותנת לו כוח ועל השיר שכתב לאביו.

ב־24 לספטמבר בשעה 21:00 יעלה על הבמה בבאבי בר בהוד השרון דניאל וייס, בן 31, למופע אינטימי שבו השירים מגיעים יחד עם הסיפורים שמאחוריהם. בהופעתו יארח את דורון רפאלי – מייסד טררם, מתופף וזמר מהוד השרון.

הבאבי בר בהוד השרון ממשיך לקרב את האמנים לקדמת הבמה – יהלי סובול, פיטר רוט, חמי רודנר, סי הימן ועוד. המקום מארח זמרים ויוצרים ממגוון סגנונות, מתוך רצון לאפשר לתושבי הוד השרון והסביבה ליהנות מתרבות וממוזיקה חיה קרוב לבית, ולמצוא בתוך ההיצע את הקול והסגנון שאליהם הם מתחברים.

עבור מי שכבר הספיק לעמוד על במות גדולות לצד שלמה ארצי, דווקא המפגש הקרוב עם הקהל הוא משהו שוייס אוהב במיוחד.

"ההופעות האינטימיות והקטנות הן הבוטיקיות, וזו האהבה הכי גדולה שלי", הוא אומר. "אני מת על התחושה שאי אפשר לבלף. אתה צריך להיות הכי אותנטי שלך. זו לא במה ענקית, זה מרגיש אחרת. אני מספר את הסיפור שלי ואת השירים, וכשזה רק אני עם גיטרה יש בזה עוצמה מאוד חזקה".

החיבור שלו לבאבי בר ולהוד השרון אינו חדש. "הייתי שם בג'אם סשן וככה הכרנו. אהבתי מאוד את המקום, את האווירה ואת הגודל. אני מאוד אוהב את הוד השרון. יש לי שם גם את החבר דורון רפאלי, שמתארח איתי, אז בעיקר דרכו הוד השרון קרובה לליבי".

מהפסנתר בסלון אל הכתיבה

הסיפור המוזיקלי של וייס התחיל הרבה לפני תוכניות הטלוויזיה והבמות הגדולות. הוא גדל בבית שבו מוזיקה הייתה חלק מהאווירה. אביו, שמוליק וייס, אהב לקנות תקליטים ודיסקים, ואמו יהודית הייתה זו שזיהתה את המשיכה של בנה למוזיקה ושלחה אותו ללמוד.

מתי התחלת לעסוק במוזיקה?

"כשהגעתי לכיתה א', אמא שלי שאלה אותי לאיזה חוג אני רוצה ללכת. הייתי ילד יותר מופנם, ובאינטואיציה שלה היא לקחה אותי ללימודי מוזיקה. התחלתי בפסנתר, השתפרתי מהר ואהבתי את זה. אחר כך למדתי תופים ובהמשך גיטרה. כל הזמן הייתי לומד עוד כלי".

בגיל 16 הקים עם חברים בקיבוץ להקה. בתחילה הם ניגנו בעיקר קאברים, אבל בשלב מסוים החליטו לנסות ליצור חומר מקורי. החברים פנו אליו וביקשו: תכתוב לנו שיר.

"כתבתי שיר ומאוד אהבתי אותו. פתאום מצאתי את הצד שלי שאוהב את היצירה דרך השיר. זה הוציא ממני צדדים שלא הכרתי ועזר לי לחקור את עצמי לעומק".

הלהקה אמנם התפרקה לפני שהספיקה לפתח את החומרים המקוריים, אבל הכתיבה נשארה. בסוף כיתה י"ב הוא כבר עלה להופעה ראשונה עם שירים שכתב בעצמו.

מה אתה זוכר מההופעה הראשונה?

"זה היה רגע מכונן. פתאום להיחשף על במה כמו שלא העזתי בחיים. דברים שאפילו לאנשים הכי קרובים אליי לא רציתי להגיד, פתאום על הבמה אני פותח הכול, מקבל כפיים ומרגיש שאני יכול להיות מי שאני בלי להסתיר כלום".

כבר אז כתב על אהבות, על החיים ועל ההתמודדות של נער ביישן עם העולם. המנגינות, הוא מספר, היו שם אפילו קודם. "מגיל קטן הייתי ממציא מנגינות על הפסנתר ואז מוצא להן מילים".

ההורים שהגיעו לכל הופעה

כשוייס מסתכל היום לאחור, הוא יודע שההחלטה של אמו לשלוח אותו ללימודי מוזיקה הייתה נקודת מפנה.

ב-7 לאוקטובר, כשהחלו האזעקות יהודית ושמוליק היו בביתם, בממ"ד. שמוליק ניהל קרב יריות מול המחבלים שחדרו לממ"ד, עם נשקו האישי. באותו הזמן נשרף גם ביתם.שמוליק נחשב לנעדר במשך שבועיים ולאחר מכן התברר שנרצח. יהודית נחטפה לעזה ונרצחה בידי שוביה.

יהודית וייס נרצחה בעזה בידי מחבלים. באמצע נובמבר אותרה גופתה בעזה והיא הובאה למנוחות בבית העלמין במושב עולש, לצד בעלה. כשהתאפשר הם הועברו למנוחת עולמים בבארי.

אם אמא שלך לא הייתה מזהה את זה בך, היית נמצא במקום שבו אתה נמצא היום?

"קשה לדעת, כי זה אפקט הפרפר, אבל אני חושב שלא. המוזיקה שינתה אותי. היא הפכה אותי להיות בן אדם אחר. בלי המוזיקה לא הייתי מי שאני היום. ההורים שלי היו מגיעים לכל הופעה הכי קטנה. גם אם זו הייתה הופעה נידחת בחוץ לארץ, הם היו קונים כרטיסים ולפעמים היו היחידים בקהל".

המשפחה מנתה חמישה ילדים. אביו היה איש עבודה שאהב את התחום הטכני ואת עולם הרכב, ואמו עסקה בניהול ובתחומי הרווחה והבריאות בקיבוץ. דניאל זוכר במיוחד את השיחות עם אמו.

"אמא שלי הייתה אשת שיחה מאוד טובה. אם הייתי רוצה להתייעץ איתה על מקרה חברתי, עבודה או משהו אחר, תמיד הייתה לה עצה טובה. היינו מדברים כל יום. היה לנו קשר מאוד חם".

ב־7 באוקטובר השתנו חיי המשפחה. עבור וייס, המוזיקה הפכה בתקופה הזאת למקום שאליו יכול היה להתכנס ולבטא את מה שהיה קשה לומר בדרך אחרת.

"מה-7 באוקטובר תפסתי גיטרה והבנתי שזו הדרך הכי טובה שלי לחזור לשפיות. בהתחלה זה היה פשוט לנגן ולשיר עד הבוקר. ידעתי שכמה שיותר אני מתעסק בזה, זה עושה לי טוב".

המוזיקה הפכה למשהו אחר עבורך?

"כן. היא כלי בשבילי לריפוי אמיתי. אם קודם היא הייתה יותר ממקום של הגשמה, יצירה וכיף, היא הפכה גם לאזור של ריפוי והחלמה. המקום שממנו אני כותב היום הוא יותר רגשי".

אפשר לומר שהמוזיקה הצילה אותך?

"אפשר להגיד. היא כלי בשבילי לריפוי אמיתי. היא מאפשרת לי לעכל את מה שלא הייתי יכול לעכל בדרך אחרת. איבדתי את התמימות. יצאו ממני רבדים שלא הכרתי, והכתיבה הפכה יותר רגשית ואמוציונלית".

השיר שסגר מעגל עם סבתא

אחד הביטויים האישיים ביותר לתהליך הזה הוא "שמוליק", השיר שכתב לזכר אביו. בלילה שבו קיבלה המשפחה את הבשורה על מותו, התקשר וייס לסבתו לאה, אמו של אביו. "לא הצלחנו כל כך לדבר, פשוט בכינו בטלפון. בסוף השיחה היא אמרה לי: 'אתה תכתוב עליו שיר גדול־גדול'. ידעתי שאני הולך לעשות את זה. בבוקר ביקשתי מחברת ועט וכתבתי את השיר. קראתי לו 'שמוליק".

הקליפ שנוצר לשיר משלב קטעים מהארכיון המשפחתי. אביו אהב להסתובב עם מצלמה ולתעד את המשפחה, וכך נשמרו רגעים רבים מהילדות.

"רואים בקליפ את אבא עם המצלמה, איתנו כילדים וגם עם אמא. בסוף אני שר ליד סבתא ומקדיש את השיר לאבא. מבחינתי זה סוגר מעגל מול הבקשה שלה".

אבל וייס מבקש להבהיר: היצירה שלו רחבה יותר מהפרק הכואב בחייו.

איך היית רוצה שיכירו אותך בעוד חמש שנים?

"חד־משמעית כאמן. הסיפור שלי הוא לא נפרד ממני וזה לא הוגן להתעלם ממנו, אבל מצד שני אני הרבה יותר גדול מהסיפור שלי. אני רוצה שהוא לא יהיה בפרונט של מי זה דניאל וייס. שיכירו את דניאל וייס כמוזיקאי וכזמר, שגם עבר את הסיפור הקשה הזה".

מהגמר שלא היה – לבמה עם שלמה ארצי

הדרך להפוך לאמן בפני עצמו קיבלה תפנית משמעותית ב"כוכב הבא". לקראת הגמר בחר וייס לבצע את "שדות של אירוסים" של שלמה ארצי. השיר התחבר אליו עד כדי כך שכתב לו בית נוסף. כדי לקבל אישור לתוספת נוצר קשר עם ארצי, שביקש גם לפגוש אותו. וייס התכונן לביצוע, אלא שבמהלך הגמר הודח לפני שהגיע לשלב שבו היה אמור לשיר אותו.

"בבוקר למחרת קמתי מבואס. ואז בצהריים קיבלתי שיחה מהמנהל שלי, שאמר ששלמה ארצי מזמין אותי להופיע איתו בהיכל התרבות יום למחרת".

הוא הגיע וביצע עם ארצי את "שדות של אירוסים". מה שנראה בתחילה כמפגש חד־פעמי הפך להזמנה נוספת, ואז לעוד אחת. "אחר כך כבר הזמינו אותי לכל סיבוב ההופעות, ועד היום אני איתו. זו באמת זכות גדולה".

איך זה מרגיש לעלות לבמה עם שלמה ארצי?

"בכל פעם שאני עולה איתו אני צריך לשפשף את העיניים ולהבין עם איזו אגדה אני עולה. אני לומד ממנו כל כך הרבה, גם על ההתנהלות מאחורי הקלעים וגם על הבמה. כל הלהקה שלו היא כמו משפחה".

במקביל הוא ממשיך לעבוד על החומרים שלו ועל אלבום עתידי, שאותו הוא מתאר כאקלקטי. "הסגנונות שאני שומע ומנגן מאוד מגוונים. זה יכול להיות דברים אקוסטיים, בלדות, דברים יותר ג'אזיים. אני רוצה להגיע עם המוזיקה הכי רחוק, לבמות הכי גדולות, ולהמשיך לכתוב ולהוציא שירים".

"במקום קטן אי אפשר לבלף"

ובין החלום על הבמות הגדולות לבין העבודה על האלבום נמצאות דווקא ההופעות הקטנות – אלה שבהן אין מסכי ענק או מרחק מהקהל.

זו גם החוויה שמבקש הבאבי בר ליצור בהוד השרון: להביא אל קדמת הבמה אמנים מוכרים לצד יוצרים וקולות שונים, ולייצר לקהל המקומי מפגש בלתי אמצעי עם מוזיקה חיה. הגיוון בין האמנים והסגנונות מאפשר לכל אחד למצוא הופעה שמתאימה לו, בלי להתרחק מהעיר ובלי לוותר על החוויה של הופעה קרובה ואישית.

אצל וייס החיבור לפורמט הזה טבעי במיוחד. הרי עוד לפני "הכוכב הבא" ושלמה ארצי, המוזיקה הייתה עבורו קודם כול דרך לדבר בכנות.

"בהופעות הקטנות אתה מרגיש את הקהל ואתה יכול לדבר איתו. אני יכול להביא את השירים שלי עם הסיפורים. זה באמת אחד הדברים שאני הכי אוהב לעשות".

ומה אתה מאחל לעצמך לשנה החדשה?

"הרבה אהבה, שפע, זוגיות טובה, שמחה והצלחה".