שעה של שיחה עמוסת פרטים מרגשים, המגוללת את הדרך הבלתי קונבנציונלית בלשון המעטה שעברה פרופסור ציפי דולפין במהלך הקריירה, עדיין לא משביעה תיאבון עיתונאי בריא ומשאירה טעם של עוד בניסיון לחשוף עוד טפח בסיפורה של אישיות יוצאת דופן, שהטביעה חותם משמעותי כל כך בעולם הרפואה. מי שייסדה את מחלקת הפגים בבית החולים 'מאיר' בכפר סבא, ניהלה אותה ביד רמה במשך כחצי יובל, גייסה תרומות של עשרות מיליוני שקלים וקידמה שיתופי פעולה משמעותיים בין רופאים לאחיות, בהחלט עונה על ההגדרה הזו.
בסוף שנות ה-80 ותחילת ה-90 של האלף הקודם, בהן הרהיבה עוז במטרה להגשים את חזונה, תפקידי ניהול לנשים בכלל ובעולם הרפואה בפרט היו מקובלים הרבה פחות. לדולפין זה לא הפריע. "לא הייתה שום בעיה בהיותי אישה, אם בקבלת תפקידים או התמחויות", היא אומרת. "בזמנו, בבית החולים 'אסוף הרופא' ידענו שמנהל מחלקת מיילדות פחות אהב להעסיק נשים, אבל זה לא היה משהו בוטה או בולט. בהמשך חיפשו מנהל מחלקה שיפתח פגייה ב'מאיר', ניגשתי למכרז וקיבלתי את התפקיד".
מה דעתך על תפקודן של נשים דוגמת סיגל סדצקי ושרון אלרעי פרייס בתקופת הקורונה?
"כל הכבוד להן. אני גאה לראות אותן בתפקידי מפתח משפיעים בתקופה קשה כל כך, זה מחמם את הלב. היום למעלה מ-50% מהסטודנטים לרפואה הן נשים. יש האומרים שבגלל שהכסף הגדול בהייטק, הגברים הולכים להרוויח שם ואילו הנשים פונות לרפואה. בתחום שלי, אני שמחה להגיד שמצפון ועד דרום, יותר מחצי מהפגיות בארץ מנוהלות על ידי נשים, וזה אומר הרבה. יש יותר קבלה של נשים מצד העולם הגברי, ולא רק בתחומים שנחשבים רגשיים-נשיים כמו ילדים ופגים. יש היום כירורגיות לב ואורתופדיות, מקצועות שנחשבו לגבריים-קלאסיים. כמובן שמדובר בשינוי מבורך. מעבר לצד המקצועי, חשב לי להגיד שכדי להצליח צריך גם חזק מאוד מהבית – אם מהבעל ואם מהילדים. אני ובעלי היינו שנינו רופאים ונזקקנו לעזרה גדולה כדי להתקדם ובמקביל לתפעל את הבית. בלי אהבה, תמיכה והבנה מה תפקידו של כל אחד, קשה מאוד לעשות את זה".
בין הסגר לעוטף עזה
חרף ניסיונה העשיר, אין לפרופ' דולפין תשובה חד משמעית לסוגיה כיצד הייתה מתנהלת אילו נדרשה לכך בתקופה הנוכחית. "אני לא יכולה להגיד אם הייתי עושה דברים אחרת, כי הרבה ממה שאולי לא עשו כמו שצריך קשור לפוליטיקה, אינטרסים ולחצים, כמו גם ליחסים העכורים בין שתי המפלגות הגדולות שמרכיבות את הממשלה", היא אומרת. "עובדתית, במדינות שהצליחו להתמודד עם המשבר טוב מאיתנו, נתנו לאנשים המקצועיים להוביל".
כסבתא לנכדים בגילאי בית ספר, כוונתה בראש ובראשונה למערכת החינוך. "אני לא חושבת שיש עוד מערכת חינוך עם 35 תלמידים בכתה, וחבל שלא ניצלנו את התקופה הזו כדי להוביל מעבר לכתות קטנות יותר של 20 תלמידים", אומרת דולפין. "היום מערכת החינוך החרדית לומדת כרגיל, בעוד במערכת החילונית מתווכחים אם כן או לא יהיו קפסולות. הנכד שלי בכתה א' מספר ש-35 ילדים בכתה זה רעש בלתי נסבל. כשמורה נדרש להתעסק עם כמות כזו, פשוט בלתי אפשרי להגיע לכל ילד. הרי המטרה היא גם להתייחס אליהם, לא רק להעביר שיעור. נכד נוסף בכתה ד' לומד בקפסולות ומאז שזה קרה הוא ממש מאושר, ילד אחר. אם היה איש חינוך בתפקיד שר החינוך היה לנו רווח גדול מאוד, אבל לקחו אדם שלא גדל במערכת ולא מבין אותה, אז הוא מחליט שמתחילים ללמוד ב-1 בספטמבר בלי שיתוף פעולה מהשטח. בשורה התחתונה, ההפסד הכי גדול שלנו הוא שלא הגיעו להסכמה על לימוד בכתות קטנות, שיישארו כאלה מעבר לתקופת הקורונה".
"אין מחלוקת על הנזק שנגרם לילדים בעקבות הניתוק מהמסגרות לתקופה ממושכת ואיבוד כל שגרת חיים נורמלית."
"כן. זה נורא, נזק גדול מאוד. בתור סבתא ההפסד הוא גם שלי וגם שלהם. הריחוק שלא מאפשר לי לחבק קשה אפילו יותר מלא לראות אותם. מעבר לזה, כמה שההורים נהדרים, יש גבול לכמה שהם יכולים להיות עם 2-3 ילדים סגורים בבית, מה גם שרבים מההורים לא עובדים ונפגעו כלכלית, כך שזו ממש פצצה מתקתקת. עם זאת, אני לא חושבת שיהיו לכך השפעות בטווח הרחוק, ולא נראה לי שאפשר להשוות את זה למשל לנזק המתמשך של ילדי עוטף עזה, שחווים פוסט טראומה גדולה והנזק מתמשך. אני מקווה שלא יהיה סגר נוסף ולאט לאט נחזור לשגרה והילדים יתאוששו. הם לא הרגישו איום, אלא פשוט סגורים בבית ומוצאים אושר בהתמכרות לטאבלט".
למה לי פוליטיקה עכשיו?
פרופ' ציפי דולפין, 75, מתגוררת ברעננה. נשואה ("באושר רב", היא מדגישה) לדני, ששימש בעברו כרופא ראשי באגף השיקום של משרד הביטחון. בכל הנוגע לגנטיקה בעולם הרפואה, נספר כי אחד משלושת ילדיה, דרור, משמש כסגן מנהל בית החולים 'סורוקה' בבאר שבע. כמו כן, לציפי שבעה נכדים. היא נמנית עם אבות הניאונטולוגיה – תת תחום ברפואת ילדים העוסק ברפואת ילודים ובפרט במחלות תינוקות ופגים, ובמקביל לפעילות הענפה בפגייה, אותה ייסדה בשנת 1988, כיהנה כיו"ר האיגוד הניאונטולוגי וכן כפרופ' לרפואת ילדים בבית הספר לרפואה על שם סאקלר באוניברסיטת תל אביב.
לאורך השנים גייסה תרומות בסך עשרות מיליוני שקלים, שאפשרו לבנות משכן מודרני למחלקת טיפול נמרץ פגים ותינוקות ולהביא למחלקה את מיטב הציוד לטיפול והצלת חיי פגים. בנוסף, עסקה בפיתוח כוח האדם הרפואי והסיעודי, זאת בשל החשיבות הגדולה שראתה בעבודה המשותפת של הרופאים והאחיות. "מי שבאמת נמצאות ליד הפגים והתינוקות החולים הן האחיות", היא מאשרת. בשל כך, ריכזה תכנית אקדמית של אחיות פגייה למומחיות בפגים, הנחשבת לפריצת דרך מקומית, ובמסגרתה הוסמכו לראשונה 22 אחיות. "נתנו לאחיות כלים, ידע ואפשרויות לפעול ברמה הכי גבוהה שיש, ובאישור משרד הבריאות", מתגאה דולפין. "יש להן יכולת לעשות כמעט הכל כמו רופא מתחיל, כמו לשים עירוי או להנשים, כמובן בפיקוח של מנהל המחלקה. זו תוספת נהדרת ואני מקווה שהמגמה הזו תימשך".
מה מוביל אישה להקים פגייה ולהפוך אותה לסוג של מפעל חיים?
"המון אהבה למקצוע. לא ראיתי את זה כהישג שלי, אלא עבור כל הפגים והילדים החולים שנולדו בשרון. לגבי מפעל החיים, כשאתה עסוק בעשייה אתה לא יודע לאן זה יוביל. הכל מתגלגל ומתפתח, מתחילים מהבסיס ומתקדמים לאט לאט. פעם לא היו תנאי פתיחה עם שלושה מנשמים ועשרה אינקובטורים. אמרו לי – 'הנה שני חדרים, תתחילי'. כששאלתי איפה הציוד ענו לי: 'תשיגי אותו'. בעבר נסעתי להחתים אנשים על ציוד במרכז קופת חולים. היום כבר יותר קל".
את עדיין בקשר עם האחיות ועוקבת אחר הנעשה בפגייה ב'מאיר'?
"כמובן. יש לנו קבוצת וואטסאפ משותפת של כל כל מי שיצאו לפנסיה ממחלקת תינוקות ופגייה. אנחנו מכירות כמעט מהתקופה בה פתחתי את הפגייה, ויודעות היטב מה קורה האחת אצל השנייה. אלה חברות לכל החיים".
לאחר שפרשה לגמלאות, עסקה דולפין תקופה מסוימת בפעילות ציבורית-פוליטית, כששימשה כסגנית ראש העיר של נחום חופרי וזאב ביילסקי, וכן הייתה פעילה במסגרת קמפיין הבחירות שניהל איתן גינזבורג. בתקופת כהונתה קידמה תכנית בינלאומית לירידה בהיפגעות בגיל הרך, בכלל זה דברים שנראים היום טריוויאליים, דוגמת הצללות בגנים ציבוריים. בשל כך, קיבלה בזמנו רעננה הכרה רשמית כעיר בטוחה. אלא שעד מהרה הבינה שהחיים הפוליטיים רחוקים ממנה שנות אור. "לא נכנסתי לעירייה כדי לעסוק בפוליטיקה. אני א-פוליטית והמטרה הייתה עשייה נטו כדי לשמור על הילדים", היא אומרת. "החלק הפוליטי פחות מצא חן בעיני, אבל כנראה שבלי פוליטיקה אי אפשר. ויכוחים על עוד בית כנסת או פחות בית כנסת זה לא הקטע שלי. אנחנו משלמים מיסים והעירייה צריכה לתת לכל התושבים מה שמגיע להם. לא חשוב מאיזה זרם ההורים, הילד לא אשם בכלום".
ולמי שחושב שהנושא היקר מכל לליבה אינו עוד בראש מעייניה, שיחשוב שוב. "מאז שיצאתי לפנסיה אני מעניקה הרבה מאוד חוות דעת רפואיות לבית המשפט ולהגנה בתביעות שמוגשות על טיפול לא הולם בתינוקות ופגים", היא מסכמת ומוסיפה בחיוך: "זה מאוד אינטנסיבי, ממש עבודה במשרה מלאה. בסופו של דבר, אי אפשר להוציא ממני את הרצון לסייע לתינוקות, לפגים ולמשפחות".
