שלוש שנים לאחר שנחשפה פרשת ההתעללות ב"גן של סיגל" בהוד השרון, הגיע ההליך המשפטי לאחד מרגעי השיא שלו. במסגרת הטיעונים לעונש ביקשה פרקליטות המדינה מבית המשפט המחוזי מרכז־לוד לקבוע מתחם ענישה של בין 13 ל־17 שנות מאסר לרואן עבד אל־חי, בת 35, סייעת לשעבר בקבוצת התינוקייה של הגן.
על פי הכרעת הדין, עבד אל־חי ביצעה את המעשים כלפי שמונה פעוטות, בני שמונה חודשים עד שנה וחצי, בין החודשים מאי ליולי 2023, בעת שעבדה כסייעת בקבוצת התינוקייה ב"גן של סיגל" בהוד השרון.
בית המשפט הרשיע אותה בתשע עבירות של התעללות בקטין חסר ישע בידי אחראי, ב־146 עבירות של תקיפת חסר ישע בידי אחראי הגורמת חבלה של ממש וב־122 עבירות של תקיפה בנסיבות מחמירות.
בהכרעת הדין הדגיש בית המשפט את חומרת המעשים, את האכזריות שבהם בוצעו ואת הפגיעה בפעוטות חסרי הישע.
"עוד לא נתנו את העונש"
עבור רותם רוכין־זמיר, תושבת הוד השרון ואמה של אחת הפעוטות שנפגעו, בקשת הפרקליטות היא שלב משמעותי בדרך לעשיית צדק, אך מבחינתה המאבק עדיין רחוק מסיום.
"חשוב להבין, עוד לא נתנו את העונש. זו הבקשה של הפרקליטות. ההגנה ביקשה שש עד תשע שנים, ועכשיו אנחנו מחכים להחלטת בית המשפט."
לדבריה, למרות שחלפו שלוש שנים מאז נחשפה הפרשה, המשפחות עדיין חיות את האירועים מדי יום ונאלצות להתמודד שוב ושוב עם הטלטלה הרגשית שמלווה את ההליך המשפטי.
"אנחנו בכלא בעצמנו"
בני המשפחות מספרים על הקשיים ועל ההמתנה הממושכת להכרעת בית המשפט בכל הקשור לעונשה של עבד אל־חי.
"אנחנו בכלא בעצמנו. אנחנו מחכים שהיא תיכנס לכלא כדי להתחיל לצאת ממנו."
רוכין־זמיר מספרת כי החיים אמנם ממשיכים, אך כל דיון בבית המשפט מחזיר את המשפחה אל האירועים ומטלטל מחדש את שגרת חייה.
"יש ימים ויש ימים. בגדול אנחנו חיים שגרת חיים רגילה. עובדים, שולחים את הילדים למסגרות ויוצאים לחופשות משפחתיות. אבל כשמתקרב דיון בבית המשפט, כבר שבוע לפני כן רמת התפקוד יורדת, וגם בימים שאחרי. ככה אנחנו חיים כבר שלוש שנים."
תסקירי נפגעי עבירה הוגשו לבית המשפט
לקראת שלב הטיעונים לעונש נפגשה כל אחת מהמשפחות עם עובדת סוציאלית, לצורך הכנת תסקירי נפגעי עבירה שיוגשו לבית המשפט.
"כל משפחה נפגשה עם עובדת סוציאלית. היו הורים שבחרו לדבר יותר והיו כאלה שפחות. פירטנו מה מצב הילדים ומה מצב המשפחות. חשוב היה שבית המשפט יבין שההשפעה היא לא רק על הילדים שלנו, אלא גם עלינו כהורים, על האחים ועל כל המעגל המשפחתי."
"כל הגעה לבית המשפט מטלטלת אותנו"
לדברי רוכין־זמיר, עבור המשפחות כל הופעה בבית המשפט היא חוויה מורכבת, שמקשה עליהן לתפקד עוד לפני הדיון וגם בימים שלאחריו.
"לפני הדיונים אני לא מתפקדת. אני אימא פחות טובה, אני פחות טובה בעבודה, פחות טובה בזוגיות. אני פשוט פחות טובה. במשפט עצמו אני מרגישה שאני חיה חיים מקבילים."
"לשמוע שוב את מה שכל הילדים עברו, ובמיוחד את מה שעברה הבת שלי, זה קשה מאוד. לשמוע את עורך הדין אומר את הדברים שהוא צריך לומר במסגרת התפקיד שלו, זה מצמרר."
לדבריה, במהלך הדיונים נדרשים ההורים לשמור על איפוק, גם כאשר נשמעים באולם תיאורים וטיעונים שקשה להם להכיל.
"השופטת לא מאפשרת להגיב במהלך הדיון, וצריך להתאפק. הורים יצאו בשלבים מסוימים מהאולם, כי קשה לנו לשמוע שוב את מה שילדינו עברו."
"אנחנו מאוד מאופקים שם ושומרים על כבוד השופטת ובית המשפט. לפעמים נפלטת תגובה, כי נאמרים דברים כל כך קשים לשמיעה, אבל יש הרבה מאוד כבוד לבית המשפט, וכולנו משתדלים לשמור עליו."
"אין עונש שיכול להיות ראוי"
כאשר נשאלה מהו העונש הראוי מבחינתה, השיבה רוכין־זמיר כי בעיניה אין עונש שיוכל לשקף באופן מלא את חומרת המעשים ואת הפגיעה במשפחות.
"אין עונש כזה. באמת שאין. היא עשתה דברים חמורים מאוד. היא צריכה להירקב בכלא המון, המון שנים."
לדבריה, המשפחות מקוות כי גזר הדין יעביר מסר ברור וחד בכל הנוגע לעבירות אלימות והתעללות בפעוטות חסרי ישע.
"אנחנו חווים השוואות לפרשת כרמל מעודה, שעד כמה שאנחנו מבינים קיבלה את מספר שנות המאסר הגבוה ביותר במקרה דומה. אנחנו מקווים שהעונש כאן יעבור את הרף הזה, כדי שכולם יבינו שהילדים שלנו עברו שם גיהינום שאין שני לו."
ההתייחסות לבעלת הגן
במהלך הראיון התייחסה רוכין־זמיר גם לסיגל, בעלת הגן, וציינה כי במסגרת ההליך הפלילי לא הוגש נגדה כתב אישום.
"למיטב הבנתי היא ממשיכה בחייה. היא עובדת וגרה באותו בית. במשפט הפלילי אין נגדה שום הליך. היא הקפידה לא להיכנס לגן הזה, ולכן אין ראיה לכך שידעה."
"כולנו מחכים לאותו רגע"
למרות השנים שחלפו, אומרת רוכין־זמיר כי הפרשה עדיין מלווה את המשפחות בכל יום מחדש. ההורים ממשיכים להיות בקשר זה עם זה, לתמוך האחד בשני ולהמתין להכרעת בית המשפט.
"אנחנו בקשר עם שאר ההורים ועם המתלוננים. כל אחד מתמודד אחרת, אבל כולנו מחכים לאותו רגע, לרגע שבו יינתן גזר הדין."
"אנחנו לא יכולים להחזיר את מה שנלקח מהילדים שלנו, אבל אנחנו מקווים שבית המשפט יעביר מסר חד וברור. מבחינתנו, רק כשכל זה יסתיים, אולי נוכל להתחיל באמת לצאת מהכלא שבו אנחנו חיים כבר שלוש שנים."
"`
