רגע לפני יום הולדתו ה־75 נפגשנו לשיחה עם איטו אבירם – האיש שחתום על הסדרה המיתולוגית "יעל ואני" ב"מעריב לנוער". השיחה נערכה בספרייה הקטנה של רמות השבים, כשהוא מוקף בדור חדש של תלמידים שבא ללמוד איך מספרים סיפור, אבל יותר מזה – איך מגדירים את עצמך באמצעות מילים.
כל סופר זוכר את הרגע המכונן הזה. אצל איטו זה קרה במלחמה. "נפצעתי ביום האחרון של מלחמת יום כיפור", הוא משחזר. "חטפנו פגז ישיר לטנק נפגעתי בראשי אבל למזלי התאוששתי ותודה ולשמחתי אני אדם בריא למרות גילי – מה שנותן לי את הכוח להמשיך ללמד ולכתוב".
אבירם מספר כי לאחר שהחלים, חזר לאוניברסיטת תל אביב, שם השלים תואר ראשון. החיים חזרו בהדרגה למסלול, אבל משהו בתוכו נשאר דרוך, צופה, כותב. "תמיד כתבתי. עוד בתיכון הייתי כתב נוער ב’מעריב לנוער’. זו הייתה תקופה קסומה – העיתון היה מעצמה תרבותית. כתבתי לצד שמות שהפכו מאוחר יותר לאגדות עיתונות".
החיבור למילה הכתובה הפך לחלק מהזהות שלו. "זו הייתה במה שהוציאה מתוכה דור שלם של כותבים, בהם שרה נתניהו שהייתה כתבת שלי".
אחת ההפתעות הגדולות בחייו הגיעה דווקא שנים רבות לאחר מכן – דרך אמו, ניצולת שואה, שהוזמנה להדליק משואה ביד ושם. "מולנו ישבו בנימין ושרה נתניהו. בסיום שיחת ההיכרות הקצרה ביקשו שכל אחד מהמדליקים יספר מעט על עצמו. אמא סיפרה בגאווה שיש לה שלושה ילדים, והוסיפה: 'הבן שלי, אולי השם שלו מוכר לכם – איטו אבירם'. כך למעשה זה התגלה".
בהמשך הגיעה עוד הפתעה – הפעם מכיוון אחיו הצעיר, רוני, שהוא מפיק אירועי תרבות גדולים בישראל. "רוני הפיק אירועים ממלכתיים כמו טקסי הכנסת והופעות גדולות, והוא הגיע לצלם את נשיא המדינה, יצחק הרצוג. באמצע השיחה הנשיא שאל אותו: 'תגיד, אבירם, אולי אתה במקרה אח של מישהו שכתב פעם במעריב לנוער?' אחי ענה לו שכן, והרצוג התרגש כמו ילד".
מה לגבי ספר חדש משלך?
"רק לאחרונה החלטתי שזה הזמן. בגיל 75, שזה מחר, אני קם בבוקר ומתחיל לכתוב את הספר הבא שלי".
אבירם מתגורר כבר שנה ברמות השבים, עם אסנת אשתו השנייה. הוא אב לתאומים בני 22, הדר ורומי, ולצד זה ילדים ונכדים מנישואיו הראשונים. "חלק בארץ, חלק בחו"ל. נכד אחד באיטליה. אני כבר לא סופר, רק מחייך כששואלים כמה יש. כל נכד הוא עולם. זה מרגש אותי כל פעם מחדש".
בשנים האחרונות עיקר עשייתו בסדנאות כתיבה שהוא מנחה באזור השרון. "מגיעים בדרך כלל עשרה משתתפים. צעירים, מבוגרים, כותבים מנוסים וגם כאלה שמתחילים מאפס. באחת הסדנאות השתתפה תלמידת תיכון בכיתה י'. היא כתבה נפלא. כולם התאהבו בסגנון שלה. בסוף, הכתיבה מאחדת בינינו, בלי קשר לגיל".
מאיפה אתה מתחיל כל פרויקט? מהרצון לספר סיפור או מהצורך להגיד משהו על החברה שאנחנו חיים בה?
"אני מתחיל מהפרטים הקטנים. בסיפורים קצרים אני יודע מראש איך זה ייגמר, אני אוהב להפתיע את הקורא. ברומן, לעומת זאת, אני פשוט יוצא למסע. כמו קולומבוס – לא יודע לאן אגיע, רק יודע שאני חייב להפליג בדמיון".
מכונת הכתיבה ששינתה את חיו
ילדותו של אבירם בחולון הייתה מלאה בסיפורים. "היינו משפחה צנועה, והמחסן בחצר הפך לבמה שלי. הייתי מזמין חברים, ממציא הצגות, מדבר בקולות של כל הדמויות. הכתיבה באה לי טבעי. בכיתה ח' אבא שלי קנה לי מכונת כתיבה מהדגמים הישנים כמו שמכרו פעם. הוא קבע תנאי: שאלמד להקליד בשיטה עיוורת עד סוף החופש הגדול. הוא ישב מולי, הכתיב לי, ואני הקלדתי בלי להסתכל. הוא אמר לי שאם לא אלמד הוא מחזיר את המכונה למוכר. כמובן שזה לא היה נכון, אבל זה גרם לי ללמוד. מאז אני מקליד מהר יותר ממזכירות".
זה מעניין שאביך כיוון אותך להיות סופר ולא בעל מקצוע רווחי יותר.
"אבי זיהה את הכישרון שלי. הוא היה מנהל חשבונות, איש עבודה. הוא רצה שנהיה מסודרים, שנלמד משהו עם תעודה. אני פשוט לא הייתי שם. למדתי מדעי המדינה, אחר כך ערבית ומזרחנות, וכתבתי. זה מה שידעתי לעשות. ידעתי שאני חייב לסיים את התואר. אבא שלי גם החליט שאני חייב ללמוד לנגן על אקורדיון. יום אחד קנה אקורדיון והביא מורה – עולה חדש מרומניה. הוא רצה שגם אחי ילמד אבל לאבא שלי לא היה מספיק כסף לשנינו. הוא סיכם עם המורה שאחי יעמוד מאחורי הדלת הסגורה שיקשיב וכשהמורה ילך אני אלמד אותו את מה שלמדתי. אחי שהפך למפיק בהמשך – לקח את זה צעד קדימה ולימד ריקודי עם ומשם התקדם".
יעל ואני
אבירם נכנס לכתיבה המקצועית ככתב נוער ב"מעריב לנוער", ובמהרה הפך לאחד השמות המזוהים ביותר עם התקופה. "הסדרה 'יעל ואני' התחילה בכלל כ'סיגל ואני', אבל אז הכרתי את יעל, שהפכה לאשתי הראשונה, והשם השתנה. הקוראים חשבו שכל מילה אמתית. האמת? רק חלק. כל סיפור נולד מאירוע אמתי, אבל פותח בדמיון. היה לי חשוב שכל סיפור יסתיים בהפתעה. זה מה שהחזיק את הקוראים – הסוף הלא צפוי, המבט האחר, התחושה שאתה מכיר את הדמויות ובכל זאת מופתע".
כיצד אתה מתמודד עם ביקורת?
"קשה לי עם זה מאוד. אני בן אדם שלוקח ללב. יש בי רצון שיאהבו אותי. כשהייתי צעיר, ביקורת רעה הייתה יכולה להרוס לי יום שלם. גם היום זה לא קל".
מה דעתך על תרבות הקריאה של הילדים היום?
"המסכים השתלטו עליהם ועל כולנו. הילדים לא יודעים להשתעמם. פעם היינו יושבים לבד, מסתכלים על אנשים, ממציאים להם סיפורים. היום כולם בטלפון. זה עצוב. הדמיון הוא שריר, ואם לא משתמשים בו – הוא מתנוון".
לדעתך הסופרים עלולים להיפגע מכניסתה של הבינה המלאכותית?
"אני לא רואה בזה איום. הבינה יכולה לעזור בתרגילים, אבל לא להחליף את האדם. היא לא טועה, והטעות היא המקום שבו נולדת הכתיבה. היא לא מתבלבלת, לא מתאהבת, לא מתחרטת – ולכן גם לא מרגשת. היא לא יכולה לכתוב ב‘זיגזג’. רק אדם מסוגל לזה".
כשאני מבקשת ממנו טיפ לכותבים מתחילים, הוא אומר: "פשוט לשבת ולכתוב. לקבוע שעה, גם אם אין מה לכתוב. המשפט הראשון יביא את השני. אל תתחיל מההתחלה, תתחיל מהאמצע, מהרגע הדרמטי. תן לדמויות לדבר בעצמן. אם הן מדברות אמתי, הסיפור כבר ימצא את הדרך".
