בכל בוקר, בדרך לעבודה, הייתה לסמדר חיימוביץ' כתובת קבועה לשיחה. בצדו השני של הקו הייתה חגית רפאלי מישקין, החברה שאפשר היה לספר לה הכול: עניין קטן מהיום שעבר, התלבטות, מחשבה שאיש אחר לא שמע. לעיתים היו ממשיכות לדבר גם בדרך הביתה. יותר מעשרים שנות חברות יצרו ביניהן קרבה שלא נזקקה להסברים. לקראת שלוש שנים להירצחה של חגית ב־7 באוקטובר 2023, השיחות האלה הן מה שסמדר מתגעגעת אליו במיוחד.
"היינו משתפות בכל דבר הכי קטן, ולא היה שום אזור שלא חשוף בפני השנייה", היא אומרת. "הכול היה פתוח, וזה היה ממש משמעותי". את המקום שחגית תפסה בחייה היא מתארת כעוגן: מקום בטוח שבו אפשר להיות בלי מסכות. "היא הייתה החברה הכי טובה שלי, ואין לה תחליף". חגית, תושבת הוד השרון, הייתה בת 48 כשנרצחה. היא הותירה שלושה ילדים: נועה, כיום בת 21, אורי בן 18 ועידו בן 16 וחצי. דוקטור לחינוך, מורה ומחנכת, שעבדה בחטיבת השקמים ובתיכון הדמוקרטי, ועמדה בראש תוכנית תספ"ה במכון מופ"ת, לשילוב עובדי הוראה מהקהילה האתיופית במערכת החינוך. מאחורי התפקידים והתארים הייתה אישה שחבריה זוכרים בעיקר בזכות החוכמה, השנינות, השמחה והרצון לעשות.
חברה שהפכה למשפחה
סמדר וחגית נפגשו לראשונה במהלך לימודי הנדסת כימיה באריאל. באותה תקופה ההיכרות ביניהן הייתה מצומצמת. החברות העמוקה נולדה דווקא בהמשך, כששתיהן הגיעו לעבוד באותו מקום בדרום, בהפרש של שבוע.
שתיהן היו ילידות 1975, שתיהן הגיעו מהמרכז, ושתיהן מצאו את עצמן רחוק מהמשפחה. "פשוט הפכנו להיות המשפחה אחת של השנייה", מספרת סמדר. "לאט לאט זה נבנה, ונהיינו ממש ממש חברות טובות".
למה את מתגעגעת במיוחד?
"לשיחות, אבל גם לידיעה שתמיד יש עם מי להתייעץ. חגית הייתה בעיניי חכמה במישורים רבים, חריפה, שנונה ומהירת תפיסה. כל דבר שלא הייתי מבינה, ישר הייתי מתקשרת אליה". לאורך השנים הפכה ההתייעצות הזאת לחלק טבעי מחייה, והחסר שנותר אינו מתמצה בתאריך אחד בלוח השנה.
סמדר שומרת על קשר עם מאור, עם הילדים, עם אחיותיה של חגית ועם אמה. היא מבקרת ומשתפת בזיכרונות, אף שלפעמים היא מהססת כמה לספר. "זה עולה לי המון בהרבה סיטואציות", היא אומרת. בן זוגה, שהכירה לאחר האובדן ולא זכה לפגוש את חגית, כבר מכיר את מקומה בחייה. "הוא אומר לי שללא ספק היא נוכחת".
דווקא הדברים הטובים שמתרחשים כעת מעוררים כאב מיוחד: אירועים בחיי הילדים, חוויות אישיות, רגעים שחגית הייתה יכולה לשמוח בהם. "מה שהכי קשה לי עכשיו זה לראות את הדברים שקורים, במיוחד לילדים שלה ולי, ולהבין שהיא לא זוכה בעצם ליהנות מהדברים האלה".
הצחוק שנשאר בזיכרון
נוה גור הכיר את חגית הרבה לפני שהייתה אשת חינוך ואם. הם למדו יחד בתיכון במדרשת שדה בוקר, והוא זוכר נערה תוססת, אופטימית ושובבה, עם צחוק מתגלגל.
"תמיד אהבה לטרוף את העולם", הוא אומר. "היא הספיקה לעשות הרבה דברים מגוונים בחייה".
דרכיהם הצטלבו שוב כשחגית עברה להתגורר בהוד השרון. ההיכרות הישנה התחדשה לקשר חם, ובשיחות ביניהם עלו גם רעיונות לעשייה מקומית. לדבריו, היא חשבה כיצד להשפיע על הקהילה בבית הספר הדמוקרטי, ואף בחנה אפשרות להקים ועד שכונה שיקדם חיי קהילה ותרבות.
הרעיונות האלה מצטרפים בעיניו לתמונה רחבה של אישה שהייתה שותפה למעגלים רבים. גם במפגשי הזיכרון הוא פוגש אנשים מתקופות ומתחומים שונים בחייה. כל אחד הכיר צד אחר שלה, והמפגש ביניהם ממחיש כמה קשרים הספיקה ליצור.
גור מספר שבימים הראשונים, כשגורלה עדיין לא היה ידוע, התכנסו במשרדו בניסיון לחבר בין פיסות המידע. מאז נשמר הקשר גם באמצעות קבוצת הוואטסאפ שהוקמה, ובמפגשים השנתיים באזכרה. החיפוש הדחוף אחר תשובות התחלף במפגש שבו זוכרים יחד את מי שהכירו.
שלושה ילדים והחיים שאחרי
מאור מישקין הגרוש ואבי ילדיה של חגית, מספר על שלושת ילדיהם ועל פעולות ההנצחה שנעשו לזכרה, ובהן, לדבריו, מסלול ליד קיבוץ רביד והנצחה בבית ספר שבו לימדה.
"יש פעולות הנצחה רבות", הוא אומר, ומבהיר שאינו זוכר את כולן ואינו עוסק בכך בעצמו. בשיחה הוא ממעט לפרט על ההתמודדות המשפחתית. את עיקר הדברים על הגעגוע היומיומי מביאים חבריה, שממשיכים לפגוש את המשפחה ולשאת איתם את הזיכרונות המשותפים.
באוקטובר 2023 נמשך החיפוש אחר חגית כשבועיים. לפי הדיווחים מאותה תקופה, הקשר עמה נותק לאחר ששלחה למאור הודעה שבה כתבה שיורים עליה וכי היא ליד קיבוץ בארי. בני משפחתה וחבריה הקימו חמ"ל חיפושים וניסו לאתר אותה. התקווה הסתיימה עם זיהוי גופתה, והיא הובאה למנוחות ב־22 באוקטובר 2023 בבית העלמין נווה הדר בהוד השרון.
גם לחברה הקרובה קשה
לצד הזיכרונות, סמדר מספרת גם על המצוקה שחוותה לאחר האובדן. היא הייתה זקוקה לעזרה נפשית, אך לדבריה לא הייתה לה אפשרות כלכלית לממן אותה. היא ניסתה לקבל סיוע חינמי שהוצע באותם ימים, אולם לא מצאה בו מענה שהתאים לה ולבסוף ויתרה.
"פשוט התמודדתי בעצמי, לבד", היא אומרת. סמדר אינה מבקשת להשוות את כאבה לכאבם של בני המשפחה, וגם אינה מציגה עמדה כללית על הסיוע שצריך להינתן. היא מעידה על החוויה שלה: אובדן של חברה שהייתה עבורה כמו אחות.
לקראת יום השנה השלישי, חגית נוכחת בחייה דרך הסיפורים, ההתייעצויות החסרות והקשר עם המשפחה. הזיכרון עולה גם כשהחיים מביאים איתם משהו טוב ואז מתעורר שוב הרצון להרים טלפון ולספר לה.
