הרעיון שאמן חייב לסבול כדי שייקחו אותו ברצינות מלווה את עולם האומנות כבר דורות. דימוי האמן המיוסר — זה שחי על הקצה, שמקריב הכול למען היצירה — עדיין נוכח בשיח התרבותי. אך המציאות שמתגלה בשנים האחרונות, ובמיוחד דרך סיפור חייה ויצירתה של אלכס גל, מציעה נרטיב אחר: כזה שבו אומנות נולדת מבחירה, מבשלות חיים ומהיכולת לעצור רגע ולשאול מה באמת חשוב — הקריירה או הנפש?
גל, בת 62, אינה רואה בגיל נקודת סיכום אלא נקודת התחלה. “אני כבר מוכנה להולדת הבאה שלי,” היא אומרת בחיוך — משפט שמזקק היטב את תפיסת עולמה. המסלול המקצועי שלה רחוק מלהיות שגרתי: שנים ארוכות בעולם החינוך כמורה ורכזת שכבה בחטיבת שזר בכפר סבא, מעבר חד לעולם הפרסום במשרדים המובילים בישראל, תפקידים בכירים בהייטק ובשיווק בינלאומי, ועשור של עבודה באירופה — באנגליה ובשווייץ. בכל תחנה נתנה את כל כולה עד שמיצתה והמשיכה הלאה.
בחירה באומנות כדרך חיים
המעבר לאומנות לא הגיע מתוך קריסה או ייאוש, אלא מתוך שינוי תודעתי עמוק. תקופה של טלטלה לאומית ואישית גרמה לה לעצור ולבחון מחדש את חייה.
“השתנה לי משהו בראש, התחברתי לדברים שלא רציתי לפספס. הציור, שהיה נוכח ברקע, הפך למרכז — לא כתחביב, אלא כעיסוק רציני, מקצועי, כזה שמבקש מקום בעולם.”
גל משתתפת כעת בתערוכה ייחודית בשם “דמויות ונשים – SHE” בנתניה — תערוכה קבוצתית אינטימית המבקשת להתבונן בדמות האישה דרך נקודות מבט שונות, חומרים מגוונים ושפות אמנותיות אישיות. בתערוכה משתתפות ארבע אמניות: חמר הירשל, אלכס גל, יעל בלוך ופטריסיה אברבנקי — שכל אחת מהן מציעה פרשנות אחרת לשאלה מהי דמות נשית ומה מסתתר מאחורי הפנים, הגוף והנוכחות.
פתיחת התערוכה התקיימה ביום שישי, 6.2.2026, בנוכחות האמניות, והקהל הוזמן לפגוש אותן מקרוב, לשוחח על תהליכי היצירה ולהיחשף לסיפורים האישיים שמאחורי העבודות.
העצמה נשית
העבודות של גל בולטות בשפה ברורה ועקבית: נשים — תמיד נשים. דמויות הנתפסות ברגע אינטימי ושקט, לא דרמטי. סביב ראשן מופיעה הילה עגולה המזכירה ציורי קדושים נוצריים, אך כאן אין קדושה דתית אלא אמירה אנושית.
“יש בנשים האלה עוצמה,” היא מסבירה. “כוח להמשיך הלאה, גם כשקשה — במיוחד בתקופה הזו.” ההילה הופכת לסמל של כוח שקט וחילוני, כזה שאינו זקוק להצהרות רועמות.
בניגוד לקלישאה הרווחת, גל אינה רואה באומנות זירה שחייבת לנבוע מכאב. הציורים שלה מוארים, אסתטיים ונטולי אפלה מכוונת.
“אני מאוד לא מתחברת לאומנות חשוכה רק כדי להיות עמוקה,” היא אומרת. “הציור שלי לא בא מכאב — הוא במקום טוב.” זוהי בחירה אמנותית וגם הצהרה: יופי ואור אינם בריחה מהמציאות, אלא דרך להתמודד איתה.
הרשתות החברתיות כמינוף לאומנות
כאן נכנס לתמונה גם כוחה של הרשת החברתית — האינסטגרם. לא כגימיק, אלא כזירה אמנותית חדשה. גל פעילה מאוד ברשת, עם אלפי עוקבים מרחבי העולם. כל עבודה שהיא מעלה זוכה לתגובות רבות ולפניות מאמנים, אוצרים ובעלי גלריות — בעיקר מחו״ל. האינסטגרם, מבחינתה, אינו רק חלון ראווה אלא קהילה בינלאומית חיה.
“העולם כיום קטן ואין לו גבולות. קשרים שנולדו דרך המסך הופכים לשיתופי פעולה ולמפגשים ממשיים, ומרחיבים את גבולות השדה המקומי.” הנוכחות הדיגיטלית הזו מערערת גם על הטענה השחוקה שבישראל לא מעריכים אומנות.
גל מצביעה על תורים ארוכים לתערוכות, על פרויקטים תרבותיים זמניים שמושכים קהל עצום ועל רעב אמיתי לאומנות ולתרבות — במיוחד אחרי תקופה ארוכה של חוסר יציבות. לדבריה, האומנות הפכה ממותרות למזון נפשי.
“האינסטגרם רק האיץ את התהליך: הוא הנגיש, פתח דלתות ואפשר לאמנים לעקוף מסלולים ממסדיים סגורים.”
האם את מתפרנסת ממכירת ציורייך?
“אני עוד לא שם, אבל אני רואה שזה אפשרי. יש לי חברים שמתפרנסים מאומנות, והתחלתי לקבל יותר ויותר הצעות מחו״ל. אני ממליצה לכולם להגיע לתערוכה בנתניה — היא קטנה ואינטימית, ומחברת בין כל הקווים הללו: קריירות קודמות, בחירה מחודשת, אומנות נשית מוארת וזירה חדשה שבה אומנים לא צריכים ‘לשלם מחיר’ כדי להישמע. אפשר ליצור מתוך בשלות, לשתף מתוך נדיבות ולמצוא קהל בעולם פתוח, מחובר וצמא ליופי ולמשמעות.”
התערוכה מוצגת בכתובת המלאכה 4, נתניה, קומה ראשונה. שעות הפתיחה: בימים א’ וה’ בין השעות 14:00–16:00, וביום ג’ בין השעות 10:00–13:00. סיורים בתערוכה מתקיימים בתיאום מראש.
