צביה יעקובי, תושבת הוד השרון, כיום בת 80, מתארת מסע ארוך לגילוי זהותה. היא נחטפה מהוריה הביולוגיים, הועברה לאישה שגם ממנה נחטפה ילדה – ולבסוף גודלה על ידי אישה אחרת, שהפכה לאמה. במשך שנים חשה שאינה שייכת למשפחה שבה גדלה, ורק בגיל 69 אזרה אומץ וביצעה בדיקת DNA – שבה התברר כי חששותיה היו נכונים.
“תמיד הרגשתי שונה. לא דמיתי לאחיי ולאחיותיי, ולא לאימי ולאבי. כולם היו בהירים ורק אני הייתי כהת עור. הקללות של הילדים בשכונה עדיין צרובות בנשמתי – ‘כושי סמבו’ כך היו מכנים אותי בגלל השוני שלי משאר בני משפחתי”.
צביה מספרת כי כבר בגיל צעיר מאוד החלו לעלות בה חשדות. חברותיה של אמה אמרו לידה שאמה, זו שמגדלת אותה – איננה אמה הביולוגית.
“שאלתי את אימי אם זה נכון, והיא אמרה לי שחטפו אותי ממנה והיא רק השיבה אותי. האמת היא שאז האמנתי לה, כי גם לה חטפו ילדה. בחרתי להאמין לדבריה – אולי כי לא רציתי להתמודד עם האמת, והיה לי טוב במשפחה שהפכה לשלי”.
צביה גדלה בבאר שבע במשפחה גדולה שעבדה קשה לפרנסתה. הילדות לא הייתה פשוטה: אחיה היו חולים מאוד, והאחריות נפלה עליה כבר בגיל צעיר. בלילות הייתה מתעוררת והולכת ברגל עם האם לבית החולים סורוקה, ובבוקר חוזרת לבית הספר. האם עבדה בניקיון משרדים, וצביה – הילדה החזקה והבריאה – הצטרפה אליה לפנות בוקר, המשיכה ללימודים, ובצהריים האכילה את האחים.
“כך נראו החיים. בלי דרמה, בלי בחירה”.
בתוך הקושי היו גם קשרים משמעותיים, בעיקר עם האב – “מורי”, כפי שהיא מכנה אותו. הוא לימד אותה לקרוא רש״י, לקח אותה לרעות כבשים, שר לה וסיפר לה סיפורים. זה היה קשר קרוב, יוצא דופן, כזה שנתן לה תחושת אהבה וערך. גם האם סמכה עליה, שיתפה אותה ונתנה לה תפקיד מרכזי בבית.
“למרות האהבה שקיבלתי, תחושת השייכות לא הייתה שלמה מעולם. לא היה אז שיח, לא הייתה לגיטימציה לשאול. קיבלת תשובה – והמשכת. גם העלבונות והכינויים שנאמרו מדי פעם התקבלו על ידי בלי תגובה. כך שרדתי”.
רק שנים רבות אחר כך, עם בדיקות DNA שנעשו במסגרת מחקר על פרשת ילדי תימן, הגיע השבר. התוצאה הייתה חד-משמעית: אין לצביה קשר ביולוגי למשפחה שגידלה אותה. בדיקות נוספות חיזקו את הממצא. ברגע שגילתה זאת – סכר הדמעות נפרץ.
ילדים מאומצים מדברים על חיפוש אחר זהות.
מה זה עשה לך?
“בטלוויזיה דיברו על זה, על חיפוש, על תיקים. גם אני עברתי את זה, אבל לא היה לי עם מי לדבר. לא היה עם מי לשתף. אז קיבלתי את זה”.
מה גרם לך לעשות בדיקת DNA בגיל מאוחר?
“אחת מאחיותיי אמרה לי שהיא רואה שזה מציק לי. זה היה במסגרת בדיקות שעשו סטודנטים על פרשת ילדי תימן. התוצאה הייתה שאנחנו לא אחיות. עשיתי גם בדיקות רקמות – ושוב יצא שאנחנו לא אחיות. זה כבר לא היה ספק. זה היה ברור”.
מה זה עשה לך ברגע שהבנת את זה בוודאות?
“פה זה כבר היה קשה מאוד. הרגשתי שאין לי משפחה בעולם. ממש ככה. רק הילדים שלי. זה היה שבר”.
את כועסת על האימא שגידלה אותך?
“לא. אני לא כועסת עליה. הכול היא עשתה מתוך אהבה. מבחינתה – לקחו לה ילדה, ואני הייתי הבת שלה”.
איך האחים שלך הגיבו כשסיפרת להם שאת לא אחותם הביולוגית?
“הם קמו אחד אחד, חיבקו אותי, עם דמעות, ואמרו לי: ‘את אחותנו לכל החיים. את שלנו’”.
זה נתן לך שקט?
“כן. זכיתי למשפחה חמה ואוהבת”.
כיצד את מתמודדת עם הכאב?
“הלכתי לטיפול. היה לי משבר. חשוב לי להיות בריאה. אני לא יכולה להחזיר את הגלגל אחורה – אז אני בוחרת להמשיך”.
ניסית למצוא את המשפחה הביולוגית שלך?
“ברגע שעברתי את הבדיקה התחלתי בחיפושים. רציתי להיפגש. הם לא חזרו. אני לא מתאמצת. יש לי משפחה שאוהבת אותי”.
איך את מתייחסת לפרשת חטופי תימן היום?
“המילה ‘חטיפה’ קשה לי. כשאני מתרכזת במילה הזאת זה מכניס אותי למקום לא טוב. אז אני משתדלת לראות קדימה”.
ומה את חושבת על המדינה בהקשר לפרשה?
“הפיצוי שנתנו למשפחות הוא בושה וחרפה. המדינה צריכה לתת יותר במה, יותר הכרה, יותר פיצוי. אבל אני לא חיה מכעס. כעס מביא מחלות”.
“יש לי שלושה ילדים, שישה נכדים. עבדתי שנים בבית חולים מאיר. היום אני מתנדבת שם ובוויצו עם ניצולי שואה. אני שוחה, מטיילת, הולכת להרצאות. העבר כמובן לא נמחק – אבל אני קמה. אני מוצאת את האור. זה לא פייר ליפול עליהם”.
