בכל שנה אחרי פסח עולה לדיון ציבורי השאלה עד כמה השואה רלוונטית לימינו, כשהשורדים הולכים ומתמעטים, אבל השנה נדמה שאין מי ששואל את השאלה הזו אחרי שטבח השבעה באוקטובר הזכיר לכולנו שהיהודים היו ונשארו עם נרדף שאויביו מבקשים להשמידו בדרכים הכי נוראיות שהמוח האנושי מסוגל לדמיין.
"אם יש לקח אחד שאפשר לקחת מהשואה ודרכו להבין את מה שקרה לנו בשבעה באוקטובר הוא שאנחנו חייבים לדאוג לביטחוננו כי אף אחד לא יגן עלינו בשעת אמת", אומר אבי טיקר, תושב הוד השרון, שהגיע למערכת "הוד השרון ניוז" עם אחותו לובה כדי לדבר על הוריהם לוטי ובוריס, ועל החיים כדור שני לשואה.
לוטי טיקר גדלה בטרנסניסטריה שברומניה. בשנת 1941 נכבש האזור על ידי הגרמנים. הרבה יהודים נרצחו ומי שנותר בחיים נשלח למחנות הריכוז. קורותיה מתוארים בספר שהוצאתי לאחרונה "קופסת הטבק של מרים".
"יצאתי מהגטו בהיחבא כדי לחפש אוכל. באחת הפעמים תפס אותי חייל נאצי. הוא שאל אותי לאן אני הולכת. אמרתי לו את האמת – שאבא שלי רעב וחולה ואם לא אביא לו אוכל הוא ימות. הוא נתן לי חתיכת עץ ואמר לי 'לכי למכור אותה בשוק ותקני בכסף לחם לאביך'. הוא איים עליי שאם לא אחזור הוא ימצא אותי וירה בי. כל-כך נבהלתי שרצתי כולי רועדת כדי להשיג את פת הלחם עבור אבי. בפעם אחרת לא היה לי מזל גדול, קצין נאצי רשע תפס אותי בזמן שניסיתי להתגנב אל מחוץ לגטו. הוא נתן לי אגרוף ושבר את שיניי. חייתי כך תקופה ארוכה, לצערי הוריי לא שרדו – רק אני, אחי ג'וניו ואחותי אנה נותרנו בחיים".
סיפורה השפיע על חיי. הערצתי את יכולת ההישרדות שלה ואת הדרך האופטימית שבחרה להתייחס לעבר ולהביט אל העתיד. עד היום אני זוכרת את השיר ששרה לי כשהייתי קטנה. על הציפור, הגוזל שלה ועל הצייד שהגיע והרג את אמו בירייה. שיר שככל הנראה מסמל את מותם של הוריה שנספו בשואה ואותה כגוזל שנשאר לבדו על העץ.
סבי וסבתי התגוררו בשכונת נווה נאמן בהוד השרון. הם למדו אותי לאהוב את הטבע ובעלי החיים. סבי שהיה חקלאי, נהג לקחת אותי ואת אחיי לסיבוב בכרם על הטרקטור, שם קטפנו ענבים ותפסנו ארנבים. סבתי פינקה אותי בספרים, בגדים והמון ממתקים. רק בגיל יותר מאור הבנתי שניסתה לפצות בכך על הילדות שנלקחה ממנה.
מבחינת סבתי ניצולת השואה וסבי הפרטיזן – העלייה לארץ הייתה חלום שהתגשם. מבחינתם הבאת ילדים וזכייה בנכדים – היו בגדר מותרות ששורדי מלחמת העולם השנייה בצל הגרמנים רק חלמו עליהם. הם התחתנו במחנה בקפריסין כשסבי תלש ברזנט, צבע אותו בלבן והכין לסבתי שמלת כלה. השניים שעברו להתגורר בהוד השרון בנו לעצמם בית חם בו נהגנו לבקר עד יום מותם.
סבתי לוטי, ז"ל, נהגה לספר לי על הימים אותם עברה בשואה, על החיילים הגרמנים ועל יופייה שהציל אותה לא פעם מזרועות הנאצים. היא חלתה בשל התלאות והזוועות אותם עברה, אך זה לא הפריע לה לפנק אותנו עד יומה האחרון.
לרגל יום השואה נפגשתי לשיחה עם דודתי לובה לרנר ואבי אבי טיקר, כדי לבדוק עד כמה הם הושפעו כדור שני לשואה מהחיים בביתם.
לובה: "אמי ששרדה את המחנה בגליציה. הוריה – אברהם ושרה, מתו ברעב. היא הייתה רק בת 14 ושרדה בזכות העובדה שאכלה שורשים מהאדמה. היא סיפרה לי שבאחת מהפעמים שהלכה לחפש אוכל לאבא שלה, היא נתפסה על ידי חייל גרמני. והיא אמרה לו שאביה חולה ויגווע ברעב ללא מזון. החייל אישר לה ללכת. בפעם השנייה נתקלה בחייל אחר והוא הכה בפנייה באמצעות אלה, ושבר את שיניה. מה שאפיין את אמי היה אומץ וכוח הרצון שלה. גם בזמן השואה וגם לאחריה היא אהבה את החיים והייתה אופטימית".
ישנם ניצולים שעד היום חיים בצל הזוועות מה את ראית בבית?
"אמי ואבי נהגו לאגור כמויות של מזון. הארונות שלנו היו מלאים בקופסאות שימורים, שקי אורז וסבונים. היא בעיקר הייתה חרדה שיחסר לחם. אצלנו בבית אף פעם לא נהגו לזרוק לחם. לא פעם תפסתי אותה אוכלת לחם בגניבה בלילה".
אבי: "לי היה קשה להסביר לחברים מדוע הארונות שלנו מלאים באוכל כאילו אין מחר. לא כולם גדלו בצל השואה. כשהם שאלו אותי על כך זה גרם לי למבוכה".
לובה, כיצד השפיעה עלייך העובדה שגדלת לצד אמא שורדת שואה?
"זה השפיע עליי להיות אדם יותר טוב. כשאני רואה אדם רעב ללחם אני לא יכולה לעמוד מנגד. אני חייבת לעזור לו".
אבי, אחד האירועים המכוננים שקשורים בשואה היה משפטו של אייכמן. מה אתה זוכר מכך?
"הייתי אז נער בבית ספר. אני זוכר שמשפטו של אייכמן שודר ברדיו בזמן שהיינו בטיול שנתי. כשחזרתי הביתה – דיברתי על כך עם אמא שלי והיא סיפרה לי מה היא עברה במחנות הריכוז. הגעתי למצב שלא יכולתי להמשיך לשמוע את המשפט וכשהודיעו שדנו אותו לתלייה – רווח לי".
בזמנו התנהלו ויכוחים בנושא השילומים איך סבתא הגיבה לזה?
אבי: "סבתא הייתה בעד להוציא מהגרמנים כמה שאפשר. היא העדיפה לקבל את הכסף במקום שילך למדינה. אני זוכר את נהג המונית מנחם שהיה מגיע לקחת אותה לכל הסידורים הבירוקרטיים בתל אביב. היה מדובר בהליך בירוקרטי לא פשוט".
האם הם החרימו מכשירים ותוצרים של גרמניה?
"אני זוכר שאבי התעצבן על היבוא של מכונית הפולקסווגן- החיפושית לארץ. הוא טען שהגלגל שלה נראה כמו צלב קרס כשהוא מסתובב ושלא נתקרב למכונית הזו".
ישנם שמשווים את אירועי השבעה באוקטובר לאירועי השואה
לובה: "מדובר במעשיי זוועות בשני המקרים. אסור לנו לשכוח את סיפורי השואה ואת הניצולים, ליזכור ולהדהד את מה שקרה בשבעה לאוקטובר ולהגן על מדינתנו כדי שמקרים כאלו לא יישנו".
אני רוצה לבקש מכל משפחה שיש בה ניצול שואה, גיבור מלחמה ונרצחים, תעלו על הדף את סיפורי חייהם שלא נשכח אותם לעולם. כמשפחה העלנו את קורותיהם של יקירנו בכתב למען נכדנו והדורות הבאים – נזכור ולא נשכח", אומר אבי טיקר לסיום.
