בחר בחיים פרידה מבצלאל גרין

איך הגעת לכך שבו אתה מגלם את דמותו ומה הרציונל של הפרויקט?

"הרעיון של הפרויקט הוא לספר את סיפור חייו ולשמר את הזיכרון של מי שהיו במחנות. פזית ויהודית מטעם עיריית הוד השרון ליוו אותו וגם ניצולי שואה אחרים. התחברתי לבצלאל מהר מאוד. הוא סיפר לי את סיפור הילדות שלו באושוויץ, שמעתי אותו כמה פעמים בהרצאות ובמפגשים ומאוד התרשמתי מהסיפור שהיה עוצמתי מאוד".

סיפור חייו

בצלאל גרין נולד בשנת 1930 לאתל ולמשה גרין בכפר בילה צירקב שבצ'כוסלובקיה. אביו היה שוחט, דיין וחזן ואמו תפרה את בגדי הפולקלור לגויים. אחד הסיפורים שגרין היה מספר בימי השואה הוא על ההתנכלויות שחש על בשרו. "לא אשכח לעולם איך יום אחד הלכתי ברחוב לתומי. ילד דתי, עם פאות, שלא עשה רע לאף אחד. שחשב עד אותו יום שהוא ילד שווה כמו כל ילד.

מולי הגיע חייל מחזיק את אופניו בידיו. הוא עצר אותי ואמר לי: 'ילד, חכה רגע'. הייתה לי הרגשה שזה לא ייגמר טוב, אבל מה יכולתי לעשות? חייל אומר לך לעצור אז אתה עוצר. לפתע הוא הוציא מספריים קטנות, ובלי להגיד מילה חתך לי את הפאות והמשיך הלאה. הייתי בהלם. הפאות האלה היו חלק מהגוף שלי. לא יכולתי לדמיין את עצמי בלעדיהן. זה היה ממש סוף העולם, אז לפני שהבנו שזו רק ההתחלה. כשהגעתי הביתה בכיתי לאמא: 'תראי מה עשו לי'. אמא הסתכלה עליי ויכולתי לראות עליה את חוסר האונים. היא אמנם ניסתה להרגיע ולהגיד לי 'אל תדאג, זה יגדל בחזרה', אבל יכולתי לראות בעיניה שהיא לא לגמרי בטוחה בכך. היא כנראה הבינה כבר אז שחייל שמרשה לעצמו לחתוך את הפאות של ילד יהודי שלא עשה לו דבר לא יעצור כאן".

ב-19 במרס 1944 פלשו הגרמנים לאזור. שתי משאיות של חיילי לבנטק (זה הגדנ"ע ההונגרית) עברו בכל בתי היהודים בכפר – 48 משפחות בסך הכל – ואספו את כולם למקום אחד. "חצי כפר מביט בנו מגורשים מביתנו", סיפר בצלאל. "הם לא מתגרים בנו ולא קוראים קריאות גנאי. חלקם מחייכים בסיפוק, בוודאי שמחים בלב, אבל אף אחד לא עוצר את השיירה, אף אחד לא מתערב לטובתנו. כשהגענו לכפר השני הכניסו אותנו להאנגר ענק ובו ערכו חיפושים על גופנו. לבדוק אם יש לנו כסף וזהב. כל מי שתפסו אצלו זהב וכסף החרימו לו. משם לקחו אותנו לתחנת הרכבת. אנחנו בקרון רכבת של בהמות משא, בלי אור ובלי אוויר. לא אומר לכם כמה זמן לעצום את העיניים. כל אחד יעצום את עיניו כמה שהוא יכול ויפתח את עיניו כשכבר מפחיד מדי כי זה ההבדל בין הצגה לחיים בשואה. שם אתה עוצם עיניים ואתה לא יודע מתי תפתח אותן שוב. כשהרכבת נעצרה ודלת העץ הכבדה נפתחה נגלה לעינינו מקום רחב ידיים, עם בתי אבן גדולים וחומה גבוהה. למקום הזה יש שם שלא הכרתי לפני אבל לא אשכח לעולם: אושוויץ".

כשהצבא האדום התקרב, בינואר 1945, החל מצעד המוות. האסירים הובלו מרחקים ארוכים בצעדות שנמשכו ימים רבים בשלג ובקור ללא מזון, מים, ביגוד או נעליים ראויות. רבים מהם מתו בדרך מתשישות, רעב או שנרצחו בירי בדרך על ידי הנאצים. חלקם הגיע באפיסת כוחות למחנה ברגן בלזן. מכל הטרנספורט נשארו בחיים כ-200 איש, בצלאל היה אחד מהם.

מעיין צדוק, שאירחה את בצלאל במסגרת זיכרון בסלון, אומרת כי "מאות אנשים נחשפו לסיפור החיים שלו והתרשמו ממה שהיה שם וגם ממה שהוא בחר לקחת מהסיפור הקשה שעבר".

בצלאל הקפיד לסיים כל הרצאה במלים מעוררות השראה שמקבלות משנה תוקף אחרי ה-7 באוקטובר. "אין עם אחר בעולם שעבר את מה שהעם היהודי עבר באירופה, אבל גם אין עוד עם בעולם שעזר אחד לשני כמו שהעם היהודי עשה אחרי השואה. אל תשכחו את זה. הבטיחו לעצמכם ולילדכם שלא תשכחו את מה שקרה לעם שלנו בשואה, נזכור ולא נשכח שלעולם לא עוד. עם ישראל חזק, עם ישראל עם הנצח, עם ישראל חי".

איצקו, איך תזכור את בצלאל?

"אני אזכור את בצלאל כאדם רגיש מאוד, חזק מאוד, שבחר בחיים ולא במוות. הוא הקים משפחה וגם ובזקנתו אפשר היה לראות שהוא גבר יפה ומרשים. היה לו סיפור קשה, אך הוא חי חיים מלאים וטובים. לא אשכח את המשפט שאמר לי אחרי שעין אחת שלו הפסיקה לתפקד: 'גם בעין אחת אפשר לראות את החיים היפים'. נראה לי שזה אומר הכל".

המשפחה יושבת שבעה בבית משפחת גרין ברחוב השקמים 20, הוד השרון