רצח תינוקת בידי אביה טלטל את המדינה, אבל עבור האם, לירון דרור, הזמן לא מרפא. לקראת האזכרה של גוני ז״ל בהוד השרון, היא מדברת על האלימות שלא זוהתה בזמן, על החיים שאחרי ועל האחריות הציבורית שלקחה על עצמה.
גוני הייתה בת עשרה חודשים בלבד כשנרצחה בידי אביה. לא היה לה זמן לגן, לחברים, לחיים. לקראת האזכרה שתתקיים ב־26 בפברואר 2026 בבית העלמין הדר בהוד השרון, לירון דרור, תושבת העיר, חוזרת לדבר לא רק בשם בתה, אלא בשם נשים וילדים שחיים בתוך אלימות – כזו שלא תמיד משאירה סימנים עד שכבר מאוחר מדי.
גוני, תינוקת בת עשרה חודשים בלבד, נרצחה בידי אביה, ברק בן עמי, בן זוגה לשעבר של לירון. רצח של פעוטה חסרת ישע, בתוך מציאות של אלימות זוגית סמויה, כזו שלא תמיד נראית כלפי חוץ – אך משאירה אחריה חור שחור שאין לו תחתית.
שש שנים להירצחה של גוני
לקראת האזכרה הקרובה, לירון שוב פונה לציבור ומבקשת מהתושבים להגיע לקברה. כשאני שואלת אותה מה גורם לה לעשות זאת שוב ושוב, היא עונה בפשטות:
“האמת? אני תמיד מעלה פוסט. כל שנה. אני תמיד שמה את המודעה. אני גם תולה בעיר, רק שזה צריך להיות קצת לפני הזמן, אז השנה עוד לא הספקתי. אני אעשה את זה בהמשך. נתקלתי בזה שתולשים מודעות וזה מצער בעיניי, אז אני מחכה לרגע האחרון”.
לא כל הורה שכול בוחר לפתוח את הכאב אל המרחב הציבורי. מה גרם לך להזמין את התושבים לעלות לקברה ביום האזכרה?
“אני חושבת שהכי חשוב לי ולכל ההורים השכולים שלא ישכחו את הילדים שלנו. גוני הייתה קטנה – בת עשרה חודשים בלבד. היא לא נכנסה לגן, לא הכירה ילדים, גננות, מורות. היא לא הספיקה כמעט כלום בחייה, לכן זה כל כך חשוב לי שיזכרו מי שהיא הייתה”.
הרצח של גוני התרחש על רקע מערכת יחסים אלימה. ברק בן עמי ניסה לרצוח את לירון ואת בתם הבכורה. בדיעבד, לירון יודעת לומר שהסימנים היו שם, אבל לא תמיד ברורים בזמן אמת. כשאני שואלת אותה מה היה הרגע הראשון שבו הבינה שהיא חיה עם אדם מתעלל, היא עונה בכנות כואבת:
“הרגע הראשון? בזמנו הסימנים האדומים לא היו כל כך מוכרים כמו היום. היום יש הרבה יותר מודעות. יש שאלונים, יש שיח תקשורתי, יש עבודה מטורפת של פורום מיכל סלע. הגברים האלימים הם אנשים מאוד מניפולטיביים. את לא באמת מבינה עד שזה כבר נהיה מאוחר מדי”.
האם במבט לאחור הייתה עושה משהו אחרת?
“ברגע שאני הבנתי באמת מה קורה – כבר הייתי עם הילדות. והחשש הכי גדול שלי היה להשאיר אותו לבד איתן. זה היה הפחד הכי גדול. חשבתי שכל עוד אני שם, אני יכולה להגן עליהן. כיום אני פועלת למען נשים אחרות, אני מייעצת היכן שאני יכולה, מרצה ואף מפנה נשים לגורמים מקצועיים. חשוב לי שאף אישה או ילד לא יפלו קורבן לגבר אלים ובעיקר שמצבם לא ידרדר כמו שקרה לנו”.
מאז הרצח, לירון מנסה להפוך את הכאב לעשייה. היא מרצה בפני אנשי מקצוע, עורכי דין וגורמי רווחה. לצד העשייה הציבורית, היא מנסה לחיות חיי משפחה מלאים.
“חזרתי לעבודה – אני אדריכלית, עובדת בחברת בנייה. אני שומרת על הפרטיות שלנו ויכולה לספר שאנחנו ממשיכות בחיים”.
במהלך הזמן התגרשת מבן עמי, הוא ניסה ליצור עמך קשר?
“לא. הוא בכלא”.
ומה לגבי הוריו ומשפחתו?
“גם הם כרגע – לא”.
מי הייתה גוני
מה היית רוצה שיזכרו מגוני ז״ל?
גוני התפתחה מהר מאוד. היה לה חיוך מתוק שהרגיש כמו מתנה מאלוהים. בגיל חמישה חודשים היא כבר זחלה לצעצועים, ואני זוכרת שהייתי המומה מההתקדמות שלה. היו לה מיליון שמות חיבה כמו גון־גון, דביבון, פופית. היא הייתה ילדה כל כך אהובה, כל היום הייתי מנשקת אותה. לפעמים הייתה מתעצבנת עליי מרוב נשיקות ומוציאה קול כזה שאני תמיד פירשתי שאמרה: “אמא, בחייך, די כבר עם הנישוקים”.
היא אהבה מוזיקה. אחת הסיבות שרציתי שיהיה גם שיר לזכרה. אם בכתה באמבטיה או בנסיעות הייתי שרה לה והיא הייתה נרגעת, מקשיבה לקול שלי. הייתי משמיעה לה מגוון עצום של שירים – עוזי חיטמן, להקת שפתיים, ג’סטין ביבר, פיטר גבריאל ועוד המון. הייתי מזיזה לה את הידיים מצד לצד והיא הייתה צוחקת ונהנית. אני נזכרת בזה וזה מעלה בי חיוך. על הקבר שלה ציטטתי: “כל עוד חלב נוטף מחיוכך” – שיר שמבחינתי אמר בזמנו את הכול: החלום שלי בשבילה ושברו האכזרי.
תמונה בהפתעה
יש רגעים קטנים של זיכרון, כאלה שמגיעים בהפתעה. לירון מספרת סיפור שמזקק את הגעגוע.
“יש לי מלאי מאוד מצומצם של תמונות שלה, בגלל שהיא הייתה כל כך קטנה. לפני שנתיים קיבלתי תמונה חדשה. סבתא שלי הייתה סיעודית, עם מטפלת. מסתבר שלמטפלת הייתה תמונה עם גוני, שהיא ביקשה מחברה לצלם. אני בכלל לא ידעתי שהתמונה קיימת. היא יושבת לה על הברכיים, משחקת איתה. זה ריגש אותי מאוד, אך לצערי אני משערת שלא אזכה יותר לתמונות כאלה”.
לקראת יום המשפחה, לירון מבקשת להעביר מסר חד וברור לנשים ולגברים שחיים בזוגיות אלימה: קודם כול לא לעשות שום דבר לבד. גם אם את מרגישה בסיכון – לא לפני התייעצות. יש פורום שנקרא מיכל סלע, יש את הקו של משרד הרווחה, יש קווים אנונימיים כמו “לא לאלימות”. לפעמים האנונימיות יותר קלה בהתחלה, אבל זה חייב להיות גוף מקצועי שיתמוך ויעזור.
גוני נרצחה בחג הפורים, שיחול בקרוב. האם את ובתך הבכורה חוגגות אותו, ומה מסמל עבורך החג שמתרכז בשמחה?
“אנחנו חוגגות את החג וגם מתחפשות. הרבה אנשים זוכרים שזה קרה בפורים ושולחים הודעות לשאול אם אני בסדר. אבל אני והבת שלי בוחרות לחיות. לשמוח ממה שיש”.
ולמה אתן מתחפשות השנה?
“זו הפתעה”, היא מחייכת. “אני לא מגלה”.
האזכרה לזכר גוני ז״ל תתקיים ב־26.2.2026 בבית העלמין הדר בהוד השרון. עבור לירון, זהו רגע של זיכרון – אך גם קריאה לחברה כולה: להקשיב, לזהות בזמן, לא להקל ראש ולפעול כדי לצאת מהתופת – בעזרת גורמי מקצוע.
