ההתנגדות האוטומטית – והקמפיין האלמוני שחשף את הצביעות

מותר להתנגד. מותר לא להסכים. מותר לשאול שאלות קשות.
אבל ההתנגדות שהובילו חברי המועצה יואב יחיעם ואייל כוכבא לא נשענה על טיעונים מהותיים. לא הוצגו נתונים, לא הוצגו דוחות, לא הוצגו כשלים מקצועיים. היא נשענה על דבר אחד: זהות. שיוך. תיוג. וכשביקורת ציבורית מחליפה נימוקים בחרדות – היא מפסיקה להיות ביקורת והופכת לכלי נשק.

לא ביקורת – תיוג. לא שיח – מסגור פוליטי

במקום להתמודד עם השאלות האמיתיות של התפקיד, נוצרה אווירה שבה עצם היות המועמד מזוהה עם ש״ס הפכה לראייה מספיקה לפסילה. כך, לכאורה, הפכה הזהות למחליף של בחינה. עצם המילה “ש״ס” הספיקה כדי להצית התנגדות – גם כשמדובר באדם שחי ופועל בעיר 15 שנה, ושקהילות שלמות מכירות אותו מקרוב.

זוהי לא הגנה על החילוניות. זו לא שמירה על אופי העיר.
זו התנגדות שמפחדת לבדוק את עצמה, ולכן בוחרת אוטומטית בצעקה.

הקמפיין האנונימי: כשהפחד מחליף את האמת

וכאן מגיע החלק הבעייתי באמת. סביב המינוי פעל, לפי גורמים בעיר, קמפיין אנונימי וממומן שנועד – כך נטען – להנדס תחושת חרדה ציבורית ולצבוע את הבחירה מראש כ"השתלטות פוליטית". לא טענה. לא עובדה. תיוג.

בקבוצות ווטסאפ וברשתות החברתיות הופצו הודעות עם שפה דרמטית, כמעט תעמולתית. זו אחת הדוגמאות שנשלחו לתושבים:

“בעיר הליברלית בישראל יש עתיד נכנעת לש״ס.
מינוי רב עיר מש״ס בדיל לכאורה עם כוכבא ושאבי.
הקליקו ושלחו הודעה לחברי המועצה – לעצור עכשיו!”

זה לא פוסט זועם של תושב. זה לא ויכוח אותנטי. זה קמפיין.
ולא סתם קמפיין – אלא כזה שמעדיף הפחדה על עובדות, אנונימיות על אחריות, ומניפולציה רגשית על דיון ציבורי. זה קו שמסוכן הרבה יותר מכל מחלוקת אידיאולוגית.

מאבק בשם הדמוקרטיה? או מכתף לדמוקרטיה?

כשמופעלת רטוריקה שמציגה מינוי של רב עיר מקומי כ"איום פוליטי" רק בגלל שיוכו המפלגתי – בלי קשר לעשייה, לניסיון, או לקהילה המקומית שמכירה אותו — זו כבר לא ביקורת. זו שיטה. זו בניית נרטיב שמטרתו לשרוף את הבמה לפני שמישהו בכלל עולה אליה.

זה לא פלורליזם.
זה לא ליברליות.
זה פחד בתחפושת אידיאולוגיה.

ואם זה מודל העבודה החדש – היום רב, מחר מנהל בית ספר, מחרתיים מי שמחזיק דעה לא נכונה – אנחנו לא מגינים על העיר. אנחנו מצמצמים אותה.

השורה התחתונה: אם אתם צועקים בשם החופש – תתחילו ליישם אותו

העיר הזו מתגאה בסובלנות, בחופש, בפתיחות. אבל סובלנות נבחנת דווקא מול מי שאינך מסכים איתו.
אם יש טענות – תביאו אותן.
אם יש חששות – תציגו עובדות.
אם כל מה שנשאר זה תיוג וחרדה – זו לא מחאה. זה קיר שנסגר.

והדבר הכי מדאיג? אם זה עובד פעם אחת – זה יעבוד שוב.
נגד מי שאתם אוהבים היום.
נגד מי שמייצג אתכם מחר.

דודי גליקו, העורך הראשי
הוד השרון ניוז