האסון הבא בדרך

ביום שאחרי מותו הטרגי של נועם מעודד ז״ל, שנהרג בתאונה בעת שרכב על אופניו, הגיע פיינשניידר לשבעה יחד עם בנו  חברו של נועם. הרחוב היה עמוס במנחמים, פקק גדול השתרך בכניסה ועשרות אנשים עשו את דרכם לבית האבלים. דווקא שם, במקום שבו הכאב היה עדיין טרי וחד, הוא נתקל במראה שטלטל אותו.

“ככל שהתקרבתי, ראיתי ילדים בגיל שלו — אולי קצת יותר גדולים — מרכיבים אחד את השני על קורקינטים ואופניים חשמליים, בלי קסדות, נוסעים בכביש ולעיתים נגד כיוון התנועה. כאילו לא קרה דבר”, הוא משחזר. “והכי אבסורד? הם בדרך לנחם משפחה שהילד שלה נהרג יום קודם”.

לדבריו, הקונטרסט בין האבל הכבד לחוסר הזהירות היה כמעט בלתי נתפס. “קראתי לבן שלי ואמרתי לו: תסתכל מה קורה פה. בשבילי זה היה רגע טראומטי. אתה עומד מול בית של משפחה שבורה  ומסביב ילדים דוהרים בלי קסדה. איך זה הגיוני?”

“זו לא חריגה — זו תופעה”

פיינשניידר מדגיש כי לא מדובר במקרה חד־פעמי. “מי שמסתובב בהוד השרון יודע שזה כבר הפך לשגרה. בשעות הערב זה חמור אפילו יותר. ילדים נוסעים בכבישים הראשיים, מרכיבים אחד את השני, בלי קסדות, לעיתים לבושים כהה  הכול בניגוד לכל היגיון בטיחותי”.

לדבריו, מדובר בקלות דעת מסוכנת. “אנחנו לא יכולים לנהוג ברכב בלי רישיון — אז למה כאן מתייחסים לזה כמו משחק? אופניים וקורקינטים חשמליים הם כלי רכב לכל דבר. זה לא צעצוע. אני כמעט לא רואה פקח ברחוב הראשי. אין נוכחות ואין אכיפה”.

לטענתו, גם החוק החדש המחייב סימון מספר זיהוי על הכלים אינו מספק. “מה זה משנה שיש מספר אם אף אחד לא עוצר? חוק על הנייר לא מציל חיים — אכיפה מצילה חיים”.

אחריות של כולנו

מעבר לביקורת כלפי הרשויות, פיינשניידר מפנה מבט גם לאחריות ההורים. “בואו נתחיל מהבסיס — ילד לא יוצא מהבית בלי קסדה. אם הוא יוצא בלי קסדה, זו האחריות שלנו כהורים. גם מערכת החינוך צריכה להיכנס לתמונה. הייתי עוצר פעילויות בבתי הספר ומקדיש יום שלם להסברה. זו מכונת מוות  לא צריך לחכות לאסון הבא. לראות ילדים מגיעים לשבעה באותה צורת רכיבה שבה חבר שלהם נהרג — זה משהו שלא יוצא מהראש”.

דבריו מצטרפים לקריאה ציבורית רחבה להגברת מודעות, חינוך ואכיפה — במטרה למנוע את הטרגדיה הבאה.