אני מתחנן, בחיי. כבר לא על חיי הבן שלי. על חיינו שלנו

״….נשארתי כאן, כדי לספר לכם, את הנס הזה שקרה לנו כאן. כדי לספר לכם, שאנחנו חייבים להמשיך ולהילחם על המדינה הזו – שתמשיך להיות הכי טובה בעולם. להמשיך ולנופף בדגל הזה שלנו, בכל מקום ובכל זמן. הדגל הזה, שחרוטים בו הערכים שלנו – שכולנו אחים, וכולנו שווים…״ – אלה חלק ממילות הסיום במחזה היחיד שכתבתי על ניצול השואה (משה קפטן ז״ל), איתו אנחנו מסתובבים כבר למעלה משנתיים בכל הארץ.

לא היה לי שמץ של מושג, שבמחזה של חיי משפחתי, מנסים להשיג אותי בטלפון המכובה מאחורי הקלעים, שעינת והילדים במוניות בדרך לבאר שבע, ושבסורוקה ממשיכים להילחם על חיי הבן שלי ועל הרגל שלו.

״אני צריך שתבוא איתי דחוף, עכשיו״, אמר לי אחד ממנהלי הסינמטק בסוף המחזה. ברקע הילדים צופים בקליפ מרגש על ניצול השואה, כשברקע מתנגן השיר ״יש לי סיכוי להינצל״ בקולי שלי.

״התסריט למחזה הזה לא אמין״, וודאי היו כותבים לי כל מבקרי מחזות, על המחזה הזה שמתרחש מחוץ לבמה.

כשיצאתי מהאולם, וחיכו לי קצינה וקצין במילואים – בראש שלי מחשבה אחת ברורה: איבדתי את איתמר.

״הוא פצוע קשה״, היא אמרה. ולא האמנתי. הם רק מנסים לרכך לי ת׳בשורה.